שנת הגנן

טוב, זה אולי אחד הספרים הכי חמודים שקראתי בזמן האחרון!

הספר מתאר שנה בחייו של גנן, החל מחודש ינואר, שבו הגנן "מגדל בעיקר את מזג האויר" ומסתיים בחודש דצמבר. בין לבין יש רשמים על זרעים, על עונות השנה ועוד עיניינים שמעסיקים גננים באשר הם. אין עלילה. זה ספר שכולו רשמים מהגינה על סוגי הפרחים, השיחים, העצים, שיטות השקיה ודישון. זה אולי נשמע לכם כמו איזה "מדריך לגנן", או משהו יבש כזה אבל אני יכולה להבטיח לכם שאין דבר יותר רחוק מזה.

כל מי שהייתה/יש לו גינה או אפילו חוטא בגידול אדניות ועציצים יתחבר לספר הזה. יש אמנם הרבה שמות של זנים ופרחים ואני הכרתי רק 20 אחוז מהם אבל זה ממש לא הפריע לי. הספר מצחיק, ציני וכל כך אמיתי. כל משפט שני אמרתי לעצמי "אוי, זה פשוט נכון" ו"איזה טוב לדעת שזה לא קורה רק אצלי".

ההגדרה הכי טובה מבחינתי לספר הזה היא שהוא "ספר ילדים" למבוגרים. גם כי השפה היא קלילה ומצחיקה וגם בזכות האיורים המשעשעים של יוסף צ'אפק, אחיו של המחבר. האיורים הם ממש פשוטים, לא איזה רישום מסובך או ריאליסטי יותר מידי ויחד עם זה הם כל כך חמודים ומעבירים את האוירה הכללית בספר.

קארל צ'אפק מצליח להעביר טוב את התחושות המלוות את הגננים החובבים – ההמתנה לצמיחה, ריח הזבל של הדשן, הכמיהה לגשם ואז לשמש ואז עוד פעם לגשם. אף פעם אין מספיק גשם, או שמש, או דשן… "ראיית הדברים שלכם השתנתה. כאשר יורד גשם, אתם אומרים שיורד גשם על הגינה. כאשר זורחת השמש, היא לא זורחת סתם כך, היא זורחת על הגינה, כשבא לילה, אתם נהנים משום שהגינה תנוח לה" (עמוד 9).

צ'אפק מתאר את השמחות הקטנות והאכזבות הגדולות הכרוכות בגידול של צמחים ועציצים. הזריעה, ואז ההמתנה הנצחית שינבוט משהו, ואז כשהוא כבר נובט לדאוג לו מפני פגעי מזג האויר ולקשור את הגבעול בחורף, שלא ישבר מכובד השלג. הרצון שיהיו לכם הצמחים הכי מיוחדים והכי יפים, הצורך בזבל הכי "משובח" (הוא אפילו מתאר מה אמור להיות בפנים על מנת שיהיה משובח – אתם לא רוצים לדעת…). יש הרבה התייחסות פילוסופית לכל העיניין.

לסיכום – מומלץ בחום לכל אוהבי הגינות למיניהם (כל השאר פשוט ישתעממו). הייתי ממליצה לקרוא לאט, רצוי בשמש על הדשא המושלם שלכם.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

כפי שכבר ציינתי – הכריכה היא כריכה קשה מנייר ממוחזר. הבחירה בנייר ממוחזר היא נכונה מאוד לדעתי, במיוחד כי מדברים על צמחיה ועל "להיות קשובים לטבע". זה מתאים מאוד. האיור הוא מתוך אחד הפרקים (אם אני לא טועה מתוך הפרק של "הגנן בנובמבר") והוא משעשע וחמוד. הכריכה נראית מעולה לדעתי והכריכה הקשה נותנת מצד אחד נופך רציני ומצד שני מזכירה ספרי ילדים, שבהם תמיד יש כריכה קשה, גם אם מדובר בספר של עשרה עמודים בלבד. אהבתי.


ציטוטים:

"ככה זה: ככל שהשרץ נבזה יותר, כך הוא משגשג יותר".

"נראה שאבנים נולדות מזרעים או מביצים כלשהן, או שהן עולות ללא הפסק ממעמקי כדור הארץ המסתוריים, אולי הן הזיעה שכדור הארץ מפריש".

"כל מגדל נשבע שהאדמה בגן שלו גרועה מאוד, שהוא לא מזבל, לא משקה ואף לא מכסה בחורף. נראה שהוא רוצה לומר בכך שהפרחים שלו גדלים יפה כל כך מרוב חיבה אליו. יש בזה משהו, בגננות דרושים יד המזל או איזשהו חסד עליון. גנן אמיתי יכול סתם כך לתקוע באדמה עלה ויצמח ממנו פרח כלשהו, ואילו אנחנו, ההדיוטות, מתמזמזים בגידולים מזרעים, מרטיבים אותם, נושמים עליהם, מזינים אותם בקמח קרן או במזון תינוקות ולבסוף זה איכשהו מתייבש ומת. אני חושב שיש בכך כישוף כלשהו, כמו בציד וברפואה".

"עצים עירומים אינם מראה כה עגום. הם נראים קצת כמו מטאטא או שבט זרדים וקצת כמו פיגום ביניין. אבל אם על עץ עירום כזה נותר עלה אחרון, רוטט ברוח, הוא כמו הדגל האחרון בשדה הקרב, זה שיד המת אוחזת בו בשדה הקטל. קרסנו, אבל לא נכנענו. עוד מתבדרים דגלינו".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *