שתיים דובים

ציטוט אחד ועוד שבע שורות. זה כל מה שכתוב על הסיפור הזה בגב הכריכה. פעם ראשונה שאני נתקלת בכזה עוול שנעשה לספר. זה כמעט מכעיס אפילו. אם הייתי מרימה את הספר הזה לידיים בחנות וקוראת את התקציר, רוב הסיכויים שלא הייתי סקרנית לקרוא. מזל שזה מאיר שלו ומזל שקיבלתי המלצות חמות מאנשים שאני סומכת על הטעם שלהם. שבע השורות האלה אפילו לא מדגדגות את קצה העלילה ואת החוויה שהספר הזה הולך להעביר אתכם.

זה סוג הספרים שמביאים אותי שוב למסקנה, שמידת המעורבות והחיבור לספר תלויה בתקופה שאנחנו, כקוראים, עוברים בזמן הקריאה. והספר הזה התיישב לי על כל היבלות הכי כואבות ועל כל השמחות הכי גדולות. סיימתי את הספר כבר לפני שבוע וחצי. תכננתי להתחיל לכתוב עוד לפני שסיימתי אותו בכלל. עד כדי כך זה בער לי בעצמות. היו לי כבר משפטים שלמים שחיברתי והסתובבתי עם הסקירה הזו בראש ובסוף – שום כלום. כי זה ספר קשה. קשה לקרוא אותו וקשה לחשוב עליו וקשה לכתוב עליו. גם בזמן קריאת הספר, מצאתי את עצמי דוחה את הקריאה. מצד אחד כי פשוט לא רציתי שהספר ייגמר ומצד שני – כי הספר הזה פשוט קרע לי את הלב. כאילו שלפו לי אותו מהחזה, זרקו אותו על הרצפה, קפצו עליו, בעטו בו ובסוף גם ירו בו, כדי לוודא הריגה. וזה מוזר, כי אני לא זוכרת שאף ספר של מאיר שלו הצליח לטלטל אותי ככה. נראה לי שמבחינת התכנים, זה אולי הספר הכי קשה שלו. אבל מה לעשות שמאיר שלו, כמו מאיר שלו, כותב פשוט נפלא. הוא יכול לתאר את הסיטואציה הכי נוראית בצורה הכי רומנטית ויפה. המילים שלו הן כמו מנגינה. זה אולי נשמע קצת חנפני, אבל לא קרה לי שספר הצליח מצד אחד כל כך להעציב ולטלטל אותי ומצד שני לשמח אותי על העושר הלשוני שלו. שני הדברים השפיעו עלי כמעט באותה מידה.

ואחרי ההקדמה הארוכה הזו אתם בטח שואלים – אז על מה כל המהומה?!
כמיטב המסורת ה'מאיר שלוית' העלילה שלנו מתרחשת באיזו מושבה קטנה. מי שבעצם מספרת לנו את הסיפור היא רות תבורי, הידועה יותר כ'רותה', מורה לתנ"ך בבית הספר התיכון של המושבה. באה לראיין אותה בחורה בשם ורדב לגבי מגדר (עד סוף הסיפור לא הבנתי למה, אבל ניחא, זה כל כך לא חשוב…) ועל הדרך, רותה מספרת לה את סיפור חייה, כאילו רק חיכתה שמישהו ידפוק על דלתה וששטף הדיבור הזה יצא ממנה.

רותה מספרת לנו על הגברים שבחייה – על אחיה דוביק, איתן בעלה, סבא זאב וצעיר הגברים – נטע בנהּ. אמהּ נטשה לאמריקה, אביה נפטר והיא ואחיה גדלו וחונכו על ידי סבא זאב וסבתא רות (היא-היא רות תבורי האמתית). כולם, בלי יוצא מין הכלל, מפחדים מסבא זאב במושבה.

כשהיה נטע רק בן שש קרה אסון והוא מת. מוות מטופש ומיותר (כאילו שאיזשהו מוות בגיל הזה יכול להיות לא מטופש ומיותר…). רותה טוענת שכשנטע מת, גם איתן מת איתו – "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147). מאותו רגע, איתן הזה – השונה, האחר, השקט – הפך להיות בעלה השני של רותה, שהוא שונה לגמרי מאיתן הראשון, נטול שמחת חיים, לא מדבר ואפילו לא ישן איתה באותה המיטה.

אפשר לחשוב שזו העלילה המרכזית, נכון? אבל לא, זה ממש לא כזה פשוט. בנוסף לנושא השכול, הקשה גם ככה, מצטרפת נקמה משפחתית, שעוברת כמה דורות. אנחנו חוזרים אחורה בזמן, לימים שבהם הגיע סבא זאב אל המושבה. ההורים שלו שלחו לו "רובה, פרה, עץ ואישה – "זה מה שההורים שלו שלחו לו מהגליל, כי זה מה שחשבו וגם אמרו אז שגבר צריך בשביל התחלה" (עמ' 35). ככה, בסדר הזה.  אנחנו למדים על קשיי ההתאקלמות במושבה החדשה, על קשיי הזוגיות בין סבא זאב לסבתא רותה, על בגידה, על השפלה, על נקמה, על קשר שתיקה, על אהבה, על מוות ועל חיים.

אם רק הייתי יודעת איך להעביר לכם את הסיפור הזה, הייתי עושה את זה, אבל לא הייתי רוצה להרוס לכם את החוויה. כל עמוד טומן בחובו משהו חדש. יש רגעים מאושרים ויש רגעים קשים, אפילו קשים מאוד. לפחות פעמיים עזבתי את הספר ובכיתי בכי תמרורים.

רותה מאבדת כמה אנשים במהלך חייה, כולל את אביה ואימה, אבל היא בעיקר מאבדת את נטע ואת איתן. אני לא יודעת מה זה לאבד ילד ואני מאוד מקווה שאני לעולם לא אדע (זה גרם לי לחשוב על "נופל אל מחוץ לזמן", של דויד גרוסמן), אבל כל מי שחווה משברים בחיי הנישואין ו/או גירושין יודע מה זה "לאבד" בעל במובן שרותה איבדה. לאבד בעל לא במובן של לאבד למוות, לאבד לחיים. אני יודעת מה זה כשיש משבר וזה שהיה לצידך כל השנים האלה פשוט נעלם והופך להיות, באיזשהו מקום, ל'בעלי השני', שלגמרי לא דומה לבעלי הראשון. סבא זאב לקח על עצמו את איתן כפרויקט, ופשוט העביד אותו בפרך על מנת שיחלים. איתן הלך והתחזק ורותה אמרה, שאפילו שהוא היה חיוור יותר, הוא הלך ונעשה חזק יותר ויותר. גם בעלי השני שלי, בורח לאימוני כושר וריצות בערבים וגם הוא, כמו איתן, הולך ומתחזק מול עיני. הבריחה הזו מהמציאות, מחלישה אותנו מבפנים וכנראה מחזקת אותנו מבחוץ. אף אחד הרי לא יודע מה באמת קורה בפנים.

שלו גם מצליח לכתוב כל כך יפה בתור אישה, שבכלל לא הרגשתי שמדובר בסופר שהוא גבר. ובכלל, רותה היא בחורה משעשעת לגמרי. יש לה פרצי דיבור בלתי פוסקים והיא מצליחה לראות את הטוב בכל דבר ולדבר על הרגעים הכי קשים בחייה בצורה כל כך יפה ורהוטה. הביטוי "שתיים דובים", שעל שמו נקרא הספר, מגיע מהתנ"ך וגם סביבו יש סיפור משעשע מההוויה המורתי של רותה. בנוסף, גם לאחיו של סבא זאב קוראים דב וגם לאחיה של רותה (הוא נקרא על שמו של אותו אח), אז כך שבאמת יש לנו שני דובים בסיפור.

הייתי יכולה עוד לשבת ולכתוב פה שעות על הספר הזה, אבל אני פשוט לא רוצה להרוס לכם. תעשו לעצמכם טובה – רוצו לקרוא. אל תצפו לספר קליל, כי זה ממש לא המצב. שוב, יכול מאוד להיות שהספר השפיע עלי בצורה כזו כי אני אמא וכי אני חווה עכשיו משבר, אבל אני חושבת שצריך וואחד לב של אבן כדי לא להגיב לספר הזה. ואולי יש כאלה שיחשבו שזה ספר 'נשי' ושהוא באמת ידבר יותר לנשים שביננו או לאימהות שביננו, אבל אני לא בהכרח מסכימה עם הקביעה הזו.

אז רוצו לקרוא. מייד. עכשיו. אתמול.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

בהתחלה העטיפה לא הלהיבה אותי במיוחד. זה סוג העטיפות, שעד שאתה לא קורא את הספר, אתה לא באמת מבין אותן. ועכשיו, אחרי שקראתי וחוויתי ובכיתי וכאבתי, אני יכולה להגיד לכם – העטיפה הזו מושלמת. יש בה את כל הסיפור. דבר ראשון והכי בולט לעין – הציור נראה כמו ציור קיר של מערה, כמו ציור קדמון כלשהו. יש מערה בסיפור שלנו ויש לה חלק בעלילה. מה חלקה של המערה אני לא יכולה לספר לכם כי זה חתיכת ספוילר, אבל תאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת. הדבר השני הוא, שבציור שלפנינו מצויר שור. אותו שור שהוריו של סבא זאב השתמשו בו כדי להביא לו את כל מה שהוא צריך להתחלה – רובה, פרה ואישה. השור שהתחיל את כל הסיפור. גם סבא זאב הוא מין שור שכזה. זכר. גבר. כי בסופו של דבר זה סיפור על גברים, שרק במקרה מספרת אותו אישה חזקה לא פחות מהם.


ציטוטים:

"אני יודעת: אי אפשר לפטור זאת רק כהזדקנות. ההזדקנות אטית, שמשרת תמיד כמה תווים של עלומים, שתחילה הם משמחים את הלב ואחר כך, כשמתברר שלא השתמרו אלא להזכיר ולהכעיס – מרגיזים. ואילו בך חל שינוי גמור ומושלם, גלגול של חרקים".

"אני כותבת כי יש סיפורים שעדיף לכתוב מלספר, כי לא נעים להרגיש את המילים שלהם בתוך הפה. במקום שיהיו כמו עקרבים ונדלים על הלשון, עדיף שיזחלו על הנייר ויטפטפו את הרעל שלהם עליו".

"…איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקורבן ולא הקורבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות. אבל לא, העברית מתעקשת. כל חיינו המוות הולך אחרינו. עוקב ומחפש ומתקרב, והנה, מצאנו אותו. זאת שפה שיודעת וזוכרת דברים שאנחנו לא רוצים לדעת או ששכחנו מזמן".

"הוא הראה לנו שהצמחים ששולחים את ילדיהם למרחקים מציידים את הזרעים בכל מיני ציצות וכנפיים כדי שיוכלו לעוף ברוח, ובקוצים ובקרסים כדי להיתפס בפרווה של בעלי חיים שיישאו אותם משם, ועושים פירות שיאכלו ויפרישו את הזרעים במקום אחר. אבל אלה שרוצים את הילדים בבית, קרוב אליהם, שותלים אותם לידם. שותלים ממש, הסביר והראה: הרקפת, למשל, מכופפת את הגבעול לאדמה וכך היא מפילה את הזרעים שלה ממש על ידה. לתורמוס יש מין קפיץ בתרמיל, וכשהוא מתייבש הוא פוקע ומעיף את הזרעים למרחק של מטר או שניים. והפרג מחזיק את הזרעים הקטנים שלו בתוך פרי שדומה למלחייה ויש בו חורים, וכשהרוח נושבת הם נושרים על הקרקע כמו מלח לתוך הסלט. אבל הסביון מעיף את הזרעים שלו בלי לדעת לאן. רחוק – רחוק.
הרקפת אמרה בליבה – כך אמר, אומרת בליבה – אם אני הצלחתי לנבוט כאן, לצמוח, לעשות פקעת, עלים, פרחים וזרעים, סימן שזה מקום טוב, כדאי שגם הילדים שלי יגדלו בו. אבל גם לסביונים יש הגיון: כאן בסדר, ילדים, בהחלט בסדר, אבל שם, מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את הילדים לשם: די להיצמד לאבא ולאמא. לכו, נסו את גורלכם. תכירו מקומות חדשים ואנשים חדשים, תיאבקו, תסתגלו, וחוץ מזה, כמה צאצאים וכמה דורות יכולה לפרנס חלקה אחת, גם אם היא טובה מאוד?"

"סמוכים היו זה לזה. רק אריג הפשתן כיסה את העור, רק העור את הבשר, רק הבשר את הצלעות שסגרו על שני הלבבות".

"היינו בשלב המסוכן שבו אם לא נעשה מעשה ניהפך לידידים ונגזור זה על זה את גורלם של ידידים: להתאוות לעד. לא לשתות ולא להישָתות. לא להיאכל ולא לאכול. לא לִשבוע, לא לִרוות. כתבתי לי אחר כך על פתק: שנינו טַנְטָלוּס, שנינו המים הזכים מתחת, שנינו הפרי הטעים שמעל".

"…אני זה הדבר הכי טוב שקרה לי".

"פתאום הרגשתי עייפה מאוד. טמטום מעייף אותי, וכשאני רואה ושומעת מטומטם או מטומטמת אני מזהה אותם בקלות. לא מעט כאלה גדלים אצלי בכיתה ואני יודעת מה יֵצא מהם עוד לפני שהם עצמם יודעים. וגם הצדק המוחלט מעייף אותי. מאוד מעייף. כמעט כמו האנשים שמאמינים בו".

"אתה רוצה לשמוע משהו מעניין? אמרתי לו, לפני כמה  חודשים קראתי על מחקר חדש בעיתון. רוב החיות שמוצאים דרוסות על הכביש – תנים, שועלים, חתולים – יש להם משהו משותף. נראה אותך מנחש מה זה?
שהן מתות.
יופי, איתן. שתי נקודות. משהו יותר מעניין? אולי משהו עם משמעות?
לא יודע, המורָה.
מה שמשותף להן הוא שכמעט כל החיות הדרוסות הן ממין זכר.
באמת? הוא אמר. אז גם אני עשיתי מחקר והתברר לי שזה בגלל שהחיות בצד השני של הכביש הן נקבות.
זה לא בגלל זה. זה מפני שהם חושבים שצריך להעז. כל המעזים האלה שאבא שלהם לימד אותם להעז לפני שנדרס בעצמו מרוב העזות. הנקבות נזהרות. תמיד יש להן ילד, בבטן או בבית או בלב או בראש. אז הן לא מעזות".


10 תגובות על “שתיים דובים / מאיר שלו

  1. וואו חמש קואלות..!!
    הסקירה שלך נהדרת ומרשימה, לא כ"כ ספר בשבילי כך נראה לי
    אך שמחתי שהייתה לספר השפעה כזו עלייך ושנהנת ממנו
    תמשיכי תמיד לכתוב ולפרסם סקירות מספר לספר אני נהנת יותר 🙂

  2. אני אוהבת את כתיבתו של שלו וסקירות אוהדות שלך בדרך כלל מריצות אותי לקרוא את הספר במהירות, אבל למרות השילוב בין שני הדברים העובדה שכל מי שכתב על הספר מתאר מכה בבטן הרכה וקושי לא קטן לעכל אירועים מהספר אומרים לי לחכות מעט עם הקריאה בו לימים בהם יש יכולת להכיל גם נקודות קשות במיוחד.

    תודה על הסקירה הכנה והנוגעת.

  3. כבר קראתי עליו המלצות טובות, אז זו המהללת שלך לא מפתיעה. רק גורמת לרצות להשיג אותו מהר יותר 🙂

    תודה, יקרה
    שבוע נהדר לך

  4. התחלתי לקרוא אתמול
    סיימתי היום, לא יכולתי להניח אותו
    הייתי בוכה כמו תינוק לולא כל האנשים מסביב.
    מציאות בכריכה רכה – לקח אותי פנימה לתוך הספר, לתוך המשתלה, אל החרוב בוואדי.

  5. לדעתי, אינו משתווה לספריו הטובים של שליו (עשיו, רומן רוסי וכימים אחדים).
    ספר אינו תמיד "מעולה" רק בגלל שכתב אותו סופר טוב…

    אותי הוא סחף בעיקר בגלל שהוא מבוסס כולו על סיפור אמיתי!!! שאני מכירה היטב, מה שהופך אותו למחריד ונוגע ללב אפילו יותר.

  6. [quote name="רון"]לדעתי, אינו משתווה לספריו הטובים של שליו (עשיו, רומן רוסי וכימים אחדים).
    ספר אינו תמיד "מעולה" רק בגלל שכתב אותו סופר טוב…

    אותי הוא סחף בעיקר בגלל שהוא מבוסס כולו על סיפור אמיתי!!! שאני מכירה היטב, מה שהופך אותו למחריד ונוגע ללב אפילו יותר.[/quote]
    אני מסכימה. אני לא חושבת שהספר טוב בגלל שמאיר שלו כתב אותו. מה שכן, זה בהחלט עודד אותי לקרוא, למרות שהכיתוב על הכריכה לא משך אותי כל כך…

    [quote name="yael"]וואו חמש קואלות..!!
    הסקירה שלך נהדרת ומרשימה, לא כ"כ ספר בשבילי כך נראה לי
    אך שמחתי שהייתה לספר השפעה כזו עלייך ושנהנת ממנו
    תמשיכי תמיד לכתוב ולפרסם סקירות מספר לספר אני נהנת יותר :)[/quote]
    תודה יעלי!

  7. [quote name="אביבה יובל"]אני אוהבת את כתיבתו של שלו וסקירות אוהדות שלך בדרך כלל מריצות אותי לקרוא את הספר במהירות, אבל למרות השילוב בין שני הדברים העובדה שכל מי שכתב על הספר מתאר מכה בבטן הרכה וקושי לא קטן לעכל אירועים מהספר אומרים לי לחכות מעט עם הקריאה בו לימים בהם יש יכולת להכיל גם נקודות קשות במיוחד.

    תודה על הסקירה הכנה והנוגעת.[/quote]
    מסכימה איתך. זה ספר לא פשוט וגם קראתי אותו בתקופה לא פשוטה. האמת? נורית שכנעה אותי לקרוא 🙂

    [quote name="עופר D"]כבר קראתי עליו המלצות טובות, אז זו המהללת שלך לא מפתיעה. רק גורמת לרצות להשיג אותו מהר יותר 🙂

    תודה, יקרה
    שבוע נהדר לך
    ♥[/quote]
    תודה עופר!
    מקווה שתהנה 🙂

  8. [quote name="דודי"]התחלתי לקרוא אתמול
    סיימתי היום, לא יכולתי להניח אותו
    הייתי בוכה כמו תינוק לולא כל האנשים מסביב.
    מציאות בכריכה רכה – לקח אותי פנימה לתוך הספר, לתוך המשתלה, אל החרוב בוואדי.[/quote]
    וואו דודי…לשמוע דבר כזה ממך זה באמת נדיר…
    שמחה שנהנית!

  9. אהבתי את חוות דעתך ואת הספר מאד [כמו כל ה'מאירים שלוים':)

    זה מקסים בעיני 'קואלת ספרים' ולא רק תולעת, הנדוש עד למיאוס
    ועיצבת את האתר בהמון חן ועדינות.
    כיף לראות ולבקר.
    כּנרת~~

  10. ממש כמו שאמרת- ספר מטלטל… יש לי בת פעוטה ולצערי לא הזהירו אותי מראש לפני שהתחלתי לקרוא… מצד אחד אני חייבת להמשיך לקרוא ולהגיע לסוף, מצד שני הקריאה קשה ומעציבה, אפילו משבשת לי את שנת הלילה… בקיצור, למי שיש לו ילדים קטנים- ממליצה לחכות כמה שנים עם הספר הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *