קרה לכם פעם שממש פחדתם ממשהו? אני לא מדברת על סרטי אימה שמפחידים ברגע זמן ספציפי, אלא על מצב נפשי מתמשך, שגם משפיע עליכם פיזית – קושי בנשימה, רעידות, סחרחורות, חוסר יכולת לחשוב בהיגיון. כאלה. אצל אנשים מצפוניים הסממנים האלה בדרך כלל מופיעים אחרי שעשו משהו שלא היו אמורים לעשות (באופן מכוון או לא), משהו שהוא מוטעה או פוגע או לא מוסרי ואיכשהו מישהו עלה על זה. סוג של התקף חרדה על ספידים. זה מה שזה.

אירנה בוגדת בבעלה ובדיוק כשהיא יוצאת מביתו של מהאהב שלה, הרע מכל קורה, והיא נתקלת בבת זוגו של אותו מאהב. השתיים מתעמתות (יותר נכון, בת הזוג מתעמתת איתה, אירנה פשוט חוטפת על הראש בעיקר) ומכאן מתחילה מסכת הייסורים שלה.

מהר מאוד אירנה מגלה שאותה אישה יודעת איפה היא גרה ומה שם משפחתה. אירנה נשואה לבעל אמיד ואדיב, שאין לה תלונה אחת אליו, למעט אולי העדר תשוקה מסוים והיא אמא לשני ילדים. היא מפחדת. הכל מתחיל להתנהל סביב העניין הזה. היא משתתקת בארוחות הערב, בוהה בבעלה ותוהה עד כמה באמת היא מכירה אותו ואיך היה מגיב לו היה יודע. היא ממעטת לצאת מהבית ובכך מעלה את חשדי כולם, שלא רגילים להימצאותה בבית במשך שעות כה ארוכות. גם כשהיא כבר יוצאת להסתובב, היא מדמה את פרצוף האישה האיומה בכל אחד, או שהיא בטוחה שמישהו עוקב אחריה, או שהיא פשוט קופצת בבהלה מכל דבר.

אירנה עוברת התמוטטות עצבים שמקשה עליה להתמודד עם חיי היום יום. בריאותה מתרופפת והיא נעה בין שתי ברירות – או להיכנע לסחטנות האישה או להתוודות בפני בעלה.

לספר אין פרקים והוא כתוב כטקסט ארוך ללא הפוגות. המבנה הזה גורם לקריאה להיות כמעט ללא נשימה, מה שמוסיף ומחזק את המועקה של הגיבורה. אנחנו, כקוראים, מתחילים להזדהות עם הפחד הזה שלה. מצאתי את עצמי לא פעם פשוט מחזיקה אויר בפנים. טוב שזה ספרון קצרצר, כי אין לי מושג עוד כמה אפשר היה להמשיך עם הספר ושימשיך להיות אפקטיבי לקוראים בחוויה הזו.

אירנה כל כך סובלת שהלב יוצא אליה. החברה שלנו לא רואה בעין יפה נשים בוגדניות (גם גברים, אבל איכשהו להם סולחים יותר). ועדיין, אני לא מאמינה שיהיה מי שיקרא את הספר הזה ורחמיו לא ייצאו אליה. הכתיבה כל כך טובה, שהרגש פשוט יוצא מהמילים ומציף כל תא ותא בגוף.

הגיבור העיקרי בספר הזה הוא כמובן הפחד. אותו רגש משתק, שמשתלט על כל פינה בגוף ובמוח שלך. יש לי תחושה שכשאנשים מסיימים את הספר הזה, הם אומרים לעצמם "אני בחיים לא אבגוד!". עד כדי כך הרגש הזה מצליח לעבור ולשתק אפילו תוך כדי קריאה.

מומלץ!

---

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

---

פינת העטיפה:

לעטיפות של תשע נשמות יש קו עיצוב קבוע, כך שאין פה יותר מידי משחק. זה גורם לספרים שלהם להיראות מאוד יפה כשהם מאוגדים יחדיו על המדף (ואולי מראש זו הכוונה?!) – צבעוניים ומינימליסטים. הדברים שמשתנים מספר לספר הם הגוונים (בדרך כלל שני בלוקים גדולים של צבע, בנוסף לשחור ולבן) והאיור. באיור כאן נראית דמות של אישה הדורה, לבושה בסגנון שמתאים לתחילת המאה ה-20 אם אני לא טועה, משהו בוהמייני כזה, המעיד על עושרה. אני לא יכולה להגיד שהיא נראית מפוחדת, אבל היא בהחלט נראית מוטרדת. אולי באמת היה צריך להיות לה מבט קצת יותר מבועת. כך או כך – זה בהחלט מתאים ומשרת את המטרה. בכל ספרי תשע נשמות יש תמיד מידע מעניין בחלקים הפנימיים של העטיפה וגם איור של הסופר.

---

ציטוטים:

"אם אני מרחם על הקטנה, את שואלת? על כך אני משיב: היום כבר לא. הוקל לה עכשיו משנענשה, גם אם הדבר נראה לה רע ומר. אתמול היתה אומללה, כשהסוסון המסכן הסתתר שבור לגזרים בתנור וכל הבית חיפש אותו והיא פחדה כל הזמן שיימצא, שבהכרח יימצא. הפחד נורא מין העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מין המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה. מרגע שידעה מה עונשה, הוקל לה. אל תטעי בגלל הבכי: עתה רק התפרץ החוצה, וקודם חכן היה עצור בתוכה. ובתוך הגוף הוא מזיק יותר משהוא מזיק בחוץ".

---