עוד מעט בחירות. אי אפשר בדיוק להגיד שהמצב במדינה סבבה. לכולם יש טענות ותלונות וזה בכלל לא  משנה אם אתה שמאל או ימין או מרכז או אזרח ישראלי אבל אפילו לא גר בארץ. במצב כזה, מה שהכי עובד בשבילי זה לצחוק. במיוחד אם מדובר בהומור שחור, ציני, ביקורתי ובועט.

תכירו את מפאלדה – ילדה בת שש עם דעות ושאלות שלא תואמות את גילה. אמנם לא הכרתי אותה, אבל היא אייקון ארגנטינאי לא פחות ממסי. בערך כמו שסופרמן הוא אייקון אמריקאי. עד היום היא לא תורגמה לעברית, אבל תורגמה כמעט לכל שפה אפשרית אחרת והספרונים בכיכובה נמכרו בשלושים מליון עותקים. מפאלדה נולדה ב1964 על ידי 'קינו' (חואקין סלבדור לבאדו טחון) כדמות לקמפיין של מותג מכשירי חשמל שמעולם לא יצא לפועל. קינו המשיך לפתח את הדמות ובמשך עשר שנים התפרסמו רצועות קומיקס עם דמותה במוסף לפוליטיקה ואקטואליה של העיתון "אל מונדו". הציבור התאהב. אני מבינה למה.

הוצאת תשע נשמות הרימה את הכפפה ותירגמה לעברית את האוצר הזה. אין לי מושג איך זה לא קרה קודם. בתור התחלה, יצאו שלושה ספרונים תמטיים, שהם אסופות של סטריפים בשלושה נושאים – המשבר הכלכלי, משפחה ופוליטיקה. נושאים שנוגעים לכולנו. כל ספרון מתחיל בהצגת הדמויות ואפשר לקרוא באיזה סדר שרוצים. גם את הספרים וגם בתוך הספרים עצמם.

זה מדהים שנושאים שנגעו בהם בשנות השישים של המאה הקודמת אקטואליים היום בדיוק באותה מידה.
אמנם מדובר בילדה בת שש, אבל שזה לא יטעה אתכם – יש לה דעה נחרצת על הכל. על פמיניזם (אמא שלה עקרת בית והיא פשוט לא מבינה את זה), על המצב הכלכלי של המשפחה שלה ושל החברה וגם על העולם בכלל. היא פסימית, צינית ובעיקר מאוד מאוד מצחיקה. היא מוטרדת מגורל האנושות ושונאת מרק.
ההורים שלה "רגילים" לחלוטין ורוב הזמן מנסים להתחמק מהשאלות הקשות שמפאלדה שואלת.
חוץ ממפאלדה, שהיא כמובן הגיבורה הבלתי מעורערת של הספרים אנחנו מתוודעים לעוד דמויות משעשעות לא פחות – ג'ז'ה (אחיה הקטן), פליפה, מיגליטו, מנוליטו ועוד.

קראתי את שלושת הספרים תוך כמה שעות והחיוך לא ירד לי מהפנים. מצד אחד זה נוגע לנושאים חשובים ואקטואליים ומצד שני – זה אסקפיזם מעולה. אני מתה על קומיקס (לאחרונה אפילו קראתי ספר קומיקס על כלכלה, בקרוב אכתוב גם עליו).

החל מהראשון באפריל (בטוח היה למפאלדה היה משהו להעיר על התאריך) תוכלו למצוא את הספרונים בחנויות ובאתר ההוצאה של תשע נשמות, שבו יש גם מכירה מוקדמת ואפשר לרכוש את כל השלושה ותיק בד מהמם עם איור של הגברת הצעירה.

זו מתנה מקסימה לכל אחד, גם לאלו שלא קוראים ספרים. יש בזה משהו קליל ויחד עם זאת אקטואלי ועכשווי.

בקיצור, למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום!

קריאה נוספת למעוניינים:

מפאלדה בויקיפדיה

אתר הבית של קינו

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש. לכל הספרונים יחד ולכל אחד לחוד)

פינת העטיפה:

טוב, פה אין יותר מידי על מה לדבר כי אני מניחה שרוצים לשמור כמה שיותר על הקו העיצובי של הספרים המקוריים. על כל ספרון מופיע איור מתוך הספר שקשור לנושא שבו הוא מתעסק – משפחה, פוליטיקה והמשבר הכלכלי. הרקע בצבעים אופטימיים ושמחים, אפילו ילדותיים משהו, למרות שממש לא מדובר בתכנים שידברו לילדים (חוץ ממפאלדה וחבריה כמובן).

ציטוטים:

"איזה אסון, אפילו החולשות שלי חזקות ממני!"

"אני פשוט מבינה בפולקלור אימהי"

הפוסט מפאלדה / קינו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הגיבורה שלנו היא פלורה, בחורה צעירה ודעתנית שאינה מוכנה לעבוד ורוצה לחיות על חשבון אחרים. בסך הכל לגיטימי, לא?. הוריה נפטרו והיא שולחת לכל קרוביה מכתבים על מנת לבדוק אצל מי (ועל חשבון מי) תוכל להשתכן בתקופה הקרובה, תמורת תשלום ממש ממש זעום. חברתה, הגברת סמיילינג, מנסה להניע אותה מהעיניין הפרזיטי הזה ומציעה לה למצוא עבודה פשוטה ולגור איתה, אך פלורה פוטרת את הרעיון בהינף יד.

בסופו של דבר קרובים ממחוז סאסקס מזמינים אליהם את פלורה ואפילו שהמקום נשמע לה נידח ועלוב, היא מחליטה לקבל את ההזמנה. פלורה, על שלל גינוניה האירופאיים, מוצאת את עצמה בחווה מטונפת ומעופשת, שמאוכלסת על ידי אנשים מטונפים ומעופשים לא פחות. ייאמר לזכותה שהיא לא מקטרת יותר מידי ופשוט מתחילה לטפל בדברים שמפריעים לה (למשל, לדאוג לכיבוס הוילונות שבחדרה). מהר מאוד היא רוקמת בראשה תכנית עבור כל אחד מדיירי החווה. ותאמינו לי, דיירי החווה הם בליל של דמויות אקסצנטריות. וכולם בעיקר תקועים בכל מיני שלבים בחיים שלהם וגם בחווה עצמה ולא מצליחים להתקדם לשום מקום. תחילה אף אחד לא שש ל"מרותה", אך לבחורות כמו פלורה יש דרך לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה, והכל בצורה מאוד מנומסת ואנגלית.

פלורה היא מסוג הדמויות שאני אוהבת לשנוא. טוב, אולי המילה "לשנוא" היא קצת גדולה, אבל היא בהחלט מעוררת אנטגוניזם והתפעלות בו זמנית. מצד אחד היא פשוט בלתי נסבלת – היא פרזיטית, לא רוצה לעבוד ומצפה שאנשים פשוט ידאגו לה ויעשו מה שהיא רוצה, היא דוחפת את אפה למקומות שהיא לא אמורה ושהם לא עיניינה ומשנה סדרי עולם למרות שאף אחד לא ביקש ממנה. מצד שני – שום דבר לא נעשה פה מרוע. היא באמת חושבת שהיא עוזרת. נכון שזה לפי אמות המידה שלה ובכלל לא בטוח שאותם אנשים היו מגיעים למקומות האלה בלעדיה, או רוצים להגיע לשם בכלל. האופן שבו היא מצליחה להפעיל אנשים ולתמרן אותם (ושוב, לא בקטע רע, זה לא בהכרח לטובתה האישית) פשוט מעורר התפעלות.

גיבונס נוגעת פה בנושאים שלא היו מדוברים הרבה באותה תקופה (שנות ה-30 של המאה הקודמת באנגליה הפוריטנית משהו) – נישואי נשים למי שאותה אישה חפצה, אמצעי מניעה, זכויות של בעלי חיים, טראומות ילדות והדחקה שלהן, דיכאון, פמיניזם.

מעבר לעיניין העלילה יש עוד כמה פרמטרים חשובים בספר הזה – הראשון הוא סוג של ביקורת שמעבירה גיבונס על עולם הספרות, על אף שהיא עצמה חלק ממנו. היא מזלזלת בכתיבה פלצנית ונפוחה וכשהיא "חוטאת" בעצמה בכזו, היא טורחת לסמן את הפיסקאות בכוכביות, על מנת שנדע. היא ממציאה סיפור על "אנקת גבהים", שבעצם כתב אותו גבר, אחיהן של האחריות ברונטה, כי הרי איזו אישה תוכל לכתוב דבר כזה? וכך בעצם מבקרת את מבקרי הספרות של אותה התקופה, כי הם אלו שחשבו כך. לדעתי העיניין הביקורתי פה חשוב לא פחות מהעלילה עצמה. עוד פרמטר חשוב שיש להתייחס אליו הוא עיניין השפה וכתוצאה מזה – התירגום. נעשתה פה עבודת תרגום מצוינת על ידי אמנון כץ ושהם סמיט. השמות בספר מלאי משמעות, כולל שמות החיות שבחווה ומקומות – גברת סמיילינג, קולד קומפורט, הפרות מרלה וצרלה, הפר ביג ביזנס וכן הלאה. בנוסף, גם מילים שהומצאו על ידי גיבונס עצמה והיו צריכות לעבור ברית מילה כמו "קירפוף" או "מלשז", ואפילו דגם של מטוס – "טווין בֶּלישָה דו־עטלפי"– בקיצור עבודת תרגום משוגעת וראויה להערכה.

אם נסכם – זוהי פארודיה, ולכן הכל פסיכי ומוגזם ודי משעשע. לא, לא נחרתי מרוב צחוק (באופן כללי זה לא משהו שקורה לי הרבה), אבל בהחלט החנקתי גיחוך מידי פעם וחייכתי רוב הזמן. זה ספר כייפי, במיוחד אם מביאים בחשבון את התקופה שבה הוא נכתב.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת לדעתי וממשיכה את הקו העיצובי והרמה הגבוהה שראינו גם בספר אחר של הסדרה – "הטבח" – שני האיורים הם פרי עטה של שרית עברני המוכשרת. גם פה החלקים הפנימיים של הכריכה לא נשארים ריקים ואפשר לראות בהן סקיצות מתוך תהליך העבודה על הכריכה. ישנה דמות של אישה מאוד אלגנטית, אשר מחזיקה בכף ידה מבנה, או כמה מבנים עם ארובה מעלת עשן. בחלקה התחתון של הכריכה ישנו דפוס של פר שחוזר על עצמו ובכלל יש כל מיני אלמנטים קטנים שעושים את הכל מושלם – הצמח שעל הכובע, הצעיף, העמידה של הדמות. אהבתי מאוד מאוד.

ציטוטים:

"היא אהבה רומנים ויקטוריאניים. זה סוג הרומן היחיד שאפשר לקרוא אגב אכילת תפוח".

"כעבור זמן קצר, בעודה יושבת ותופרת בשלווה, נכנס אדם מהחצר. להגנה מפני הגשם הוא חבש כובע שאבדו לו – השד יודע על פני אילו מֶרחַבשולֵי זמן ערטילאיים – המאפיינים הרגילים של צורה, צבע ומידה, וכן האסוציאציות החמקמקות יותר הטבועות בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי ומביאות את בני האדם לראות בכובעים כובעים, ועתה דמה לגידול פרא כלשהו, מין טחב או ספוג או פטרייה, שהסתפחו לפונדקאי".

"באותו הרגע עצרה הכרכרה ליד המסבאה, במגרש חניה קטן לצד הרחוב הראשי, ופלורה חשה הקלה כי היה נדמה לה שהשיחה נקלעה לאחד מאותם מעגלים שטניים שאפשר להיחלץ מהם רק אם אחד המשתתפים ימות או יתמוטט מאפיסת כוחות".

הפוסט חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אירנה בוגדת בבעלה ובדיוק כשהיא יוצאת מביתו של מהאהב שלה, הרע מכל קורה, והיא נתקלת בבת זוגו של אותו מאהב. השתיים מתעמתות (יותר נכון, בת הזוג מתעמתת איתה, אירנה פשוט חוטפת על הראש בעיקר) ומכאן מתחילה מסכת הייסורים שלה.

מהר מאוד אירנה מגלה שאותה אישה יודעת איפה היא גרה ומה שם משפחתה. אירנה נשואה לבעל אמיד ואדיב, שאין לה תלונה אחת אליו, למעט אולי העדר תשוקה מסוים והיא אמא לשני ילדים. היא מפחדת. הכל מתחיל להתנהל סביב העניין הזה. היא משתתקת בארוחות הערב, בוהה בבעלה ותוהה עד כמה באמת היא מכירה אותו ואיך היה מגיב לו היה יודע. היא ממעטת לצאת מהבית ובכך מעלה את חשדי כולם, שלא רגילים להימצאותה בבית במשך שעות כה ארוכות. גם כשהיא כבר יוצאת להסתובב, היא מדמה את פרצוף האישה האיומה בכל אחד, או שהיא בטוחה שמישהו עוקב אחריה, או שהיא פשוט קופצת בבהלה מכל דבר.

אירנה עוברת התמוטטות עצבים שמקשה עליה להתמודד עם חיי היום יום. בריאותה מתרופפת והיא נעה בין שתי ברירות – או להיכנע לסחטנות האישה או להתוודות בפני בעלה.

לספר אין פרקים והוא כתוב כטקסט ארוך ללא הפוגות. המבנה הזה גורם לקריאה להיות כמעט ללא נשימה, מה שמוסיף ומחזק את המועקה של הגיבורה. אנחנו, כקוראים, מתחילים להזדהות עם הפחד הזה שלה. מצאתי את עצמי לא פעם פשוט מחזיקה אויר בפנים. טוב שזה ספרון קצרצר, כי אין לי מושג עוד כמה אפשר היה להמשיך עם הספר ושימשיך להיות אפקטיבי לקוראים בחוויה הזו.

אירנה כל כך סובלת שהלב יוצא אליה. החברה שלנו לא רואה בעין יפה נשים בוגדניות (גם גברים, אבל איכשהו להם סולחים יותר). ועדיין, אני לא מאמינה שיהיה מי שיקרא את הספר הזה ורחמיו לא ייצאו אליה. הכתיבה כל כך טובה, שהרגש פשוט יוצא מהמילים ומציף כל תא ותא בגוף.

הגיבור העיקרי בספר הזה הוא כמובן הפחד. אותו רגש משתק, שמשתלט על כל פינה בגוף ובמוח שלך. יש לי תחושה שכשאנשים מסיימים את הספר הזה, הם אומרים לעצמם "אני בחיים לא אבגוד!". עד כדי כך הרגש הזה מצליח לעבור ולשתק אפילו תוך כדי קריאה.

מומלץ!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לעטיפות של תשע נשמות יש קו עיצוב קבוע, כך שאין פה יותר מידי משחק. זה גורם לספרים שלהם להיראות מאוד יפה כשהם מאוגדים יחדיו על המדף (ואולי מראש זו הכוונה?!) – צבעוניים ומינימליסטים. הדברים שמשתנים מספר לספר הם הגוונים (בדרך כלל שני בלוקים גדולים של צבע, בנוסף לשחור ולבן) והאיור. באיור כאן נראית דמות של אישה הדורה, לבושה בסגנון שמתאים לתחילת המאה ה-20 אם אני לא טועה, משהו בוהמייני כזה, המעיד על עושרה. אני לא יכולה להגיד שהיא נראית מפוחדת, אבל היא בהחלט נראית מוטרדת. אולי באמת היה צריך להיות לה מבט קצת יותר מבועת. כך או כך – זה בהחלט מתאים ומשרת את המטרה. בכל ספרי תשע נשמות יש תמיד מידע מעניין בחלקים הפנימיים של העטיפה וגם איור של הסופר.

ציטוטים:

"אם אני מרחם על הקטנה, את שואלת? על כך אני משיב: היום כבר לא. הוקל לה עכשיו משנענשה, גם אם הדבר נראה לה רע ומר. אתמול היתה אומללה, כשהסוסון המסכן הסתתר שבור לגזרים בתנור וכל הבית חיפש אותו והיא פחדה כל הזמן שיימצא, שבהכרח יימצא. הפחד נורא מין העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מין המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה. מרגע שידעה מה עונשה, הוקל לה. אל תטעי בגלל הבכי: עתה רק התפרץ החוצה, וקודם חכן היה עצור בתוכה. ובתוך הגוף הוא מזיק יותר משהוא מזיק בחוץ".

הפוסט פחד / שטפן צוויג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שתי המשפחות מסוכסכות ביניהן כבר הרבה שנים ומתחרות אחת בשנייה בכל דבר. בין היתר בשאלה למי מהן יש טבח יותר טוב. קונרד שם פעמיו לכיוון אחוזת היל, מגובה בהמלצות של אנשים יודעי דבר. כמו שכבר ציינתי – הוא  מלא בביטחון עצמי וגם כריזמה לא חסר וכמובן שהוא מקבל את העבודה.

כבר מהרגע שנכנס קונרד לעיירה, היה ברור שהוא מכוון מטרה, רק שאנחנו לא בדיוק מבינים מהי. ההתנהלות שלו רחוקה מלהיות אדיבה וחברותית. למען האמת, נראה כאילו ממש לא אכפת לו מה יחשבו עליו תושבי העיירה או הקולגות שהוא עובד עימם. הרבה אנשים יגידו לכם, שכאשר אתם מגיעים לעבודה חדשה "תשמרו על פרופיל נמוך" עד שתבינו מי נגד מי. אז קונרד? הוא לא מכיר את העצה הזו ומתעמר בכולם. הוא לא חוסך מאף אחד. חוץ מאולי המעסיקים שלו.

לאט לאט (וממש לא בזהירות) קונרד משתלט על כל סביבתו. נראה כאילו כולם סרים למרותו ואיכשהו כל דבר שקורה בעיירה קשור אליו. הוא סמכותי, מניפולטיבי ומאוד אסרטיבי. לידו כולם נראים עצלנים ובטלנים. הוא משנה את כל סדרי העבודה במטבח, משנה תפקידים ואפילו ממליץ לפטר חלק מהעובדים כי הם מחוסרי יכולת לטענו.

יש שטוענים ש"הצבא צועד על קיבתו" ואני אחת הראשונות להעריך אוכל משובח. עושה רושם שהאוכל שקונרד מכין, בשילוב האישיות שלו גורמים למשפחת היל להיות מאוד מרוצים ולאפשר לו לעשות מה שבא לו בלי לשאול יותר מידי שאלות. כך למשל הוא בונה דיאטות מיוחדות לדיירי האחוזה וגורם להם לרדת במשקל ולהיות בריאים יותר באופן כללי. כמובן ששמו מתחיל ללכת לפניו בעיירה ומשפחת היל נודעת בקרב הציבור כזו בעלת הטבח הטוב ביותר. ללא ספק, כבוד גדול, שמייחסים לו הרבה חשיבות בעיירה כמו קוב.

ככל שהסיפור מתקדם אנחנו מגלים עוד ועוד צדדים באישיות של קונרד, חלקם טובים יותר ורובם טובים פחות. המתח נבנה מתוך העובדה שהקורא לא באמת מבין מה מטרתו הסופית ולאן הוא עוד שואף. לעיתים נראה כאילו הנה מישהו הולך לקום כנגדו, להיעמד על רגליו האחוריות ולשים לו גבולות. אבל לא, איכשהו קונרד מצליח להזדחל לכל חור ולהשיג את כל המטרות שלו.

יש משהו מטריד בספר, מעבר לקונרד עצמו כמובן. זה מראה בין היתר כמה אוכל טוב משפיע על אנשים, אבל עבורי זה ספר על גבולות ועל אנשים שאם לא שמים להם את הגבול בזמן הנכון גדלים להיות מפלצת ענקית. אולי בכלל הכוונה הייתה להעביר ביקורת על החברה. הספר אמנם נכתב במקור בשנות ה-60 של המאה שעברה, אבל בהחלט מתאים גם לימינו אנו. וזה מפחיד. ומטריד.

הדבר היחיד שהפריע לי בספר הוא, שאם שם כזה – "הטבח" – הייתי מצפה להרבה יותר תיאורי אוכל והכנה של מנות. אבל כנראה שהאוכל פה הוא רק תירוץ ואלגוריה למשהו אחר. האם באותה מידה זה היה יכול להיות "החייט" או "הסנדלר"?

ממליצה באופן מטריד משהו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני הרוסה על העטיפה של הספר הזה!. הסיבה הראשונה שבגללה קניתי אותו בכלל היא בגלל הכריכה. קודם כל, האיור עצמו מצליח להעביר את האווירה הכללית שעולה מתיאור הדמות של קונרד, ואפילו שהיא די מינימליסטית, רק עכשיו קלטתי שקצה הכובע שעל ראשו הוא בעצם טירה. תגלית מרעישה בהתחשב בזה שאני סאקרית של כריכות ולא שמתי לב לזה עד עכשיו. בנוסף, אני אוהבת את העובדה שהחלקים הנימיים של עטיפת הספר לא מוזנחים וזוכים גם הם להתייחסות. אני מניחה שזה מייקר את העסק, אבל החשיבה פה היא מעבר וזה מבורך. כך בחלק הפנימי של הכריכה הקדמית מופיעה אחת הסקיצות לכריכה שאיירה שרית עברני (וברקע של ממשיך הגוון הירוק, רק בהיר יותר, ואיורי הסכינים בתחתית ממשיכים את הקו), ובכריכה האחורית הפנימית מופיע דיון קצר ומשעשע של שני משפטים בין אוריאל קון והילית חמו-מאיר, העורכים של הספר. גם פה ממשיך הקו העיצובי הירוק, הסכינים בחלק התחתון וסקיצה נוספת של שרית עברני. כל בשלן יודע שספר בישול טוב – תמיד מלוכלך, לכן גם אהבתי שיש פה ושם "לכלוכים" על העטיפה. מקסים.

הפוסט הטַבָּח / הארי קרסינג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחת הסיבות שאני אוהבת ספרים של הוצאת "תשע נשמות" (ולפניה של הוצאת "זיקית" זיכרונה לברכה), היא שמדובר במערכת יחסים לטווח קצר. מדובר כמעט תמיד בספרונים קצרים, במחירים סבירים בהחלט, שנקראים מהר, כמו פיצוחים. אתה מתחיל פרק אחד ובלי לשים לב – הופ! עברו להן שעתיים וסיימת את הספר. בניגוד כמעט מוחלט לאורך הספר, מדובר לרוב בספרים עמוקים ומרתקים.

רצה הגורל וקיבלתי כמה ספרים בבת אחת מההוצאה. בעודי מתלבטת מה מהם לקרוא (לא שזה כזה משנה באמת, הייתי יכולה לסיים את כולם בלילה נטול שינה אחד), כתב לי אוריאל קון, העורך והמוציא לאור כדי לברר אם קיבלתי את מה ששלח. הוא תהה אם התחלתי משהו מהם וכתב לי "תקראי את לבררו! אם בא לך להנות". זה הספיק לי.

אז אוריאל צדק לגמרי והסיבה היחידה שלא סיימתי את הספר תוך שעתיים היא שפשוט התענגתי עליו ולא היה בא לי שייגמר. הוא היה כל כך משעשע, שמצאתי את עצמי צוחקת בקול באוטובוס.

אז על מה הסיפור? הספר נפתח בפגישה בין סופר למוציא שלו לאור. הוא רוצה לפרסם עוד ספר אבל המו"ל מגדיר את ספריו "טובים, אבל…". מפה לשם, המו"ל מסכים לתת לו מקדמה לספר הבא בתנאי אחד – שימצא עבורו סופר עלום בשם חואן פרס. אותו חואן פרס שלח להוצאה כתב יד, שלטענת המו"ל הוא הטוב ביותר שהוא נתקל בו, אבל הם לא מצליחים למצוא אותו על מנת להחתים אותו על חוזה ולהוציא את הספר לאור. כיוון שלגיבור שלנו חסרים לא מעט מרשרשים בכיסים, והוא ממש היה רוצה שהספר שלו יצא לאור, הוא מסכים.

כל מה שהוא יודע הוא שלסופר העלום קוראים חואן פרס ושהמעטפה נשלחה מעיירה שכוחת אל בשם מחסוריאס. הגיבור שלנו עולה על אוטובוס ומכאן מתחילה עלילה משעשעת, מלאה בדמויות צבעוניות וסיטואציות הזויות.

לא יודעת למה, אבל בזמן הקריאה הדהדו לי בראש שני ספרים – אחד הוא "פחד ותיעוב בלאס וגאס" והשני הוא "התעורר, אדוני!". בספר שלפנינו אין סמים כמו בראשון או אלכוהול כמו בשני, אבל כן יש קונצרט שלם של דמויות ססגוניות, שכוללות כמובן את הגיבור עצמו. ושלושתם כמובן משעשעים בצורה בלתי רגילה.

הסוף הוא די אגבי ולא מגיע כאיזו הארה מטורפת, אבל זה לא העניין כאן. זה מקרה קלאסי שבו הדרך חשובה הרבה יותר מהתוצאה. לי, אישית, כבר לא כזה שינה אם הוא ימצא את הסופר האבוד או לא, פשוט רציתי שהוא ימשיך לשוטט לעד בעיירה הזו ולספק אין ספור תובנות – מהתאהבות בזונה מקומית בעלת שם דומה באופן מחשיד לסופר האבוד, שהייה במלון שמתיימר להיות מלא עד אפס מקום אבל שקט באופן מוזר ועד שיטוטים מעגליים שלא מביאים לשום מקום.

זה ספר שמשלב שני דברים שאני אוהבת – ספרים ובלשים. ועל הדרך גם מעלה חיוך על הפנים.
בקיצור – מומלץ בחום!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לכל הספרים של תשע נשמות (כמו של זיקית לפניה) יש קו עיצובי מאוד ברור, כך שאין הרבה משחק בעטיפה עצמה והיא די מינימליסטית. השוני היחיד בין הספרים הוא בשילוב שני בלוקים של צבע, עליון ותחתון והאיור הנבחר לעטיפה. אחד הדברים שאני אוהבת בעטיפות של תשע נשמות הוא, שהן מכילות הרבה מידע, הן לגבי הספר, הן לגבי הסופר (כולל איור מקסים של הסופר עצמו) והן לגבי ההוצאה עצמה.
בעטיפת הספר שלפנינו מאויר אוטובוס, שממנו מתעופפים להם דפים. אותו כתב יד שבעקבותיו יוצא הגיבור שלנו להרפתקה הזו.

ציטוטים:

"אני פעלתי מתוך עקשנות ולא מתוך רצון, אבל עכשיו שמחתי שהתקשרתי לחואנה; עכשיו, בחדר הזה, יכולתי לשוב ולחשוק בה. ורציתי לחשוק בה ברצינות; עם הגיל, העניין באורגזמות הולך ודועך, והתשוקה עצמה היא שחשובה. להביט ולא לגעת. לפחות לזמן מה. כשאפשר לספק את התשוקה, אין כל רע בהשהייתה. את זה לא ויליאם בלייק אמר. את זה אני אומר עכשיו".

הפוסט סמוך עלי / מריו לבררו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מכירים את המשפט "you had me at hello"  מהסרט ג'רי מגוויר? אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שאני מחזיקה ספר מיוחד ביד. ספר על אהבה. סוג של, לפחות. על אהבה הפכפכה, לא ברורה, לא קיטשית אבל גם לא לגמרי צינית.

הסיפור מובא מפיו של גבר שיושב בבר, הוא מגולל את סיפור אהבתו/התאהבותו, לאישה שיושבת איתו. בהתחלה זה נראה כאילו אותה אישה היא סוג של מלאך, הוא מיטיב לתאר את יופיה, את גופה, אפילו את החרדות שלה והמצוקות שלה. והוא שם, כדי לתמוך ולהכיל.

ככל הסיפור מתקדם אנחנו למדים שאותה אישה קיבלה הצעה מפתה מאוד מגבר עשיר. הצעה שמעמידה את כל מערכת היחסים הזו במבחן.
תחילה מרגיש לנו כאילו המספר בטוח מאוד ביחסיו עם אותה בחורה, שהיא כרוכה אחריו, שהיא צריכה אותו כי היא חרדתית וקשה להכיל אותה. הביטחון הזה אולי הוא זה שמפיל אותו בפח. וכשהכל מתחיל להתפרק, אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי. מי מוביל ומי מובל.

עבר כבר לא מעט זמן מאז שקראתי את הספר. הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא שפשוט לא מצאתי את המילים לכתוב. גם עכשיו קשה לי. זה לא סיפור רגיל, הוא גם לא מובא בצורה רגילה. פשוט יש בו משהו. תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה…

הרגשתי שהוא מצליח לתאר תחושות ורגשות רבים שעולים במערכות יחסים. שאלות שעולות ודברים מטופשים שאנחנו עושים ואחר כך לא מבינים למה. העליות, המורדות, העמקים, הגאיות, השמחה והדכדוך שמגיע אחריה. חוסר הידיעה שלפעמים מלווה אותנו והשאלה "האם היא/הוא באמת שלי?".

קיבלתי את הספר מאוריאל קון, שהוא העורך והמוציא לאור של הוצאת תשע נשמות. את אוריאל אני מכירה כבר לא מעט זמן, אבל זו הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים את פנים. הופתעתי למצוא אותו בשבוע הספר, כי הוא ידוע כאחד שלא מסמפת ממסדים ודברים כאלה. לא הייתי צריכה אפילו להציג את עצמי, הוא ישר זיהה. קשקשנו כמה דקות, מהר מאוד הגענו לעניין הגירושין (לא זכור לי ממש איך התנהלה השיחה ואיך זה הגיע לשם בכלל), וברגע ששאלתי אותו "אז על מה אתה ממליץ לי?" הוא הרים את הספר הזה ואמר לי "את חייבת". עכשיו אני מבינה למה.

אז כן, אני מאוד ממליצה על הספר. הוא מרגש מאוד. הוא גם עצוב, אז קחו את זה בחשבון. באופן כללי, הוא די מטלטל, אבל עושה את זה בצורה כל כך עדינה ופיוטית, שאתם בכלל לא מרגישים ומבינים את זה רק אחרי שסיימתם. אז בהצלחה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תשע נשמות (כמו ההוצאות הקודמות שאוריאל היה שותף בהן – סמטאות וזיקית) מתהדרת בקו עיצובי נקי, שמלווה באדיקות את כל הספרים שיצאו בהוצאה. המטרה היא לשמור על אותו עיצוב, בשינויים קלים של צבעים ואיורים מינימליסטים. אז ככה שאין פה הרבה אלמנטים להתייחס אליהם כי הקו הוא אותו קו. הצבעים הם חמים – ורודים וסגולים, שבהחלט מתאימים לספר העוסק באהבה. באיור אנחנו רואים שתי כוסות. אחת כוס מרטיני והשניה נראית כוס ויסקי. לידן יש כפפות נשיות ומאפרה עם סיגריה בוערת – תפאורה מושלמת לזוג שיושב בבר ומדבר על החיים.

ציטוטים:

"לו רק הייתה חכמה יותר, היא נהגה לומר. לו רק הייתה נבונה יותר. _כי גם התבונה היא בעלות על כלי קסם שהופך את העולם למקום שקל יותר לשלוט בו, היא מנורה של אלדין או נוסחה ליצירת זהב.)…"

"כנראה שום ערב לא יוכל לדמות לערב הראשון, העירום לא יהיה שוב חשוף כמו בפעם הראשונה, המחוות הראשונות, המהוססות, מלאות הספק והעזות מדי, לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו, כי שום דבר שאנחנו רוצים לא מתגשם בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אהבה או שאיפה או ילדים, אנחנו מתקדמים מאכזבה לאכזבה, מתקווה להכחשה, מציפייה לכניעה, ככל שאנחנו מזדקנים, וחושבים או לומדים לחשוב שהדבר השגוי היה הרצון, שהיה כה עז עד שפגע בנו, ומאמינים או לומדים להאמין שהתקווה הייתה הטעות שלנו, והציפיות היו השגיאה, ושככל שנרצה משהו כך יהיה קשה יותר להשיג אותו, אף על פי שהווארד אומר שזה לא נכון, האיש שהיא נישאה לו אומר שזה לא נכון, שמה שאנשים רוצים יותר מכל דבר אחר זה כסף, כי כסף מייצג כל דבר, אבל אנשים מתביישים בכך שהרגש היחיד שלהם קשור לכסף, ומסתירים את הרגש הזה, ובסופו של דבר יכול להיות שגם אני מסכים איתו".

"כולם, כמובן, הבטיחו לי שארפא. זה חולי שכולם לוקים בו, כל אדם בדרכן, מתאשפזים בצנעה, סובלים, קוראים לרופאים הקבועים, נוטלים מבתי המרקחת את המרשמים הקבועים, והם ידעו שבוקר אחד גם אני אמצא את עצמי בריא כתמיד. מתברר שאין דבר שהחלמתו ודאית יותר מלב שבור; וגם כשהלב לא שבור, ואני הייתי משוכנע ששלי לא יכול להיות שבור, שהוא רק סובל מנקע קל, יש בנמצא תרופות בטוחות, והבטוחה מכולן היא הזמן".

"שאלתי את עצמי איך נרגיש אם אי פעם נבין סוף סוף הכל. חשבתי על הפעמים שבהן התעוררה בי תחושה דומה לזו שהשרה עלי הים החשוך, אותה תחושה שמתעוררת בדיוק רגע לפני ההירדמות, ואיך בבוקר מרגישים שבליל אמש משהו באמת הובן סוף סוף. אבל לנפש בוודאי קשה מידי להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואולי זה מסוכן מידי לנפש להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואנחנו נרדמים תמיד בדיוק באותו רגע שהידע שיהיה תיכף בידינו נעשב מסוכן לנו".

"אני סיימתי לבלוע את מכסת הצפרדעים שלי, וגיליתי שהן לא מנת הדגל בתפריט, וכעת אני פשוט מעביר אליו את טעם הצפרדעים".

הפוסט מאוהב / אלפרד הייז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.