העץ של בני טורג׳ה

כשאני מסיימת ספר ותוהה מה יהיה הספר הבא שאקרא, אני תמיד אומרת לעצמי ש"עכשיו בא לי משהו קליל". קליל מבחינתי זה אומר מצחיק, משעשע, אולי רומנטי לפרקים, אולי איזה סוף טוב לרפואה…משהו כזה. ובסוף איכשהו יוצא, במודע או לא, שאני שוב מוצאת את עצמי קוראת ספר עם תוכן לא פשוט. אולי אני בכלל טיפוס דכאוני ואולי אלו פשוט החיים. מה שבטוח – כשיש ספר כזה והוא כתוב טוב, זה מרגש.

זה הספר השני של קלודל שאני קוראת. הראשון היה "הדוח של ברודק", ספר מעולה וקשה שהשאיר אותי מהורהרת ימים רבים אחרי שסיימתי אותו. והנה גם הפעם, הוא הצליח לגעת בי.

אז על מה הספר? בסופו של דבר זה ספר פילוסופי עם נגיעות מורבידיות. חברו הטוב של גיבור הספר שלנו, אז'ן, נפטר מסרטן בגיל יחסית צעיר. מאותו יום מעסיקות את הגיבור שלנו מחשבות רבות על המוות, על החיים ועל מה שבינהם. הכל כתוב בגוף ראשון ונקרא כמו מעין מונולוג ארוך ואישי.
תוך כדי התקדמות הספר אנו למדים שהגיבור הוא קולנוען מצליח, שנע בין העבר והווה ללא הפסקה. הוא גרוש ונמצא בקשר מצוין עם אישתו לשעבר. הוא מכיר בחורה הצעירה ממנו בהרבה, ועדיין מרחפת עננת מוות מעל הכל. הוא כאילו לא מצליח לגמרי להשתחרר מהעיניין הזה.
יחד עם זאת, זה לא ספר עצוב. לא מבחינתי בכל אופן. זה הרגיש לי כאילו הגיבור מנסה פשוט לקבל את עיניין המוות. לחיות בשלום עם הידיעה שזה או טו טו מגיע ושזו דרכו של עולם.
הספר זז קצת קדימה ואחורה בזמנים, חלק מהפרקים הם לפני שאז'ן נפטר וחלק אחרי. הקפיצות הן לא גדולות ואין שום בעיה לעקוב.

זה ספר קטן בגודלו – 216 עמודים קטנים בעלי שוליים לבנים רחבים ופונט גדול. כשפתחתי אותו לראשונה, הייתי בטוחה שאני מסיימת אותו בשעתיים שלוש. גם אם תנסו ממש חזק לא נראה לי שתצליחו לסיים אותו בקריאה מרתונית שכזו. זה ספר שצריך לקרוא לאט. הוא כבד. הוא מרגש וכתוב בצורה מופלאה ואתם תמצאו את עצמכם לא פעם חוזרים וקוראים את אותה הפיסקה שוב, או פשוט מהרהרים במה שקראתם. אני מצאתי את עצמי יום אחד פשוט מקריאה פיסקה שלמה לבן זוגי כי הרעיון שהועבר בה היה מעניין בעיני.

הכתיבה של קלודל לדעתי מדהימה. הוא מצליח ללהטט במילים ולהעביר רגש בצורה אותנטית, בלי להתפלפל יותר מידי או לפוצץ במילים.

זה ספר מרגש. אני ממליצה בחום, גם לבעלי לב חלש. פחות לאלו שלא אוהבים פילוסופיות על החיים.


דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מהממת בעיני. נתחיל במה שרואים – כל מיני עלים בצבעים חמים שכאילו ממסגרים את שם הסופר והספר. יש לזה כמובן קשר ישיר מילולי לאותו עץ של בני הטורג'ה. אולי הייתה פה מחשבה שבם "יסגרו" על השמות כמו שהם "סוגרים" על הגופות הקטנות שקוברים בתוך העץ וזו דווקא מחשבה יפה ומתאימה בעיני (אפילו אם היא מאוד מילולית וברורה). שאר הרקע הוא בגוונים קרים יותר – כחולים, ירוקים וסיאן. אני אוהבת את הניגודיות הזו בין הגוונים החמים והקרים – זה נראה כמו מלחמה בין החיים לבין במוות. ובזה בעצם הספר עוסק. העטיפה מאוד מאוד יפה לעין ומושכת. גב הספר הוא בצבע קרם, אני מניחה שזה על מנת שיהיה קל יותר לקרוא את הטקסט, והוא מייצג בעיני את האמצע בין החם לקר, בין החיים למוות. הגוון שנבחר לשדרת הספר (אותו חלק שרואים כאשר מעמידים את הספר על נדף עם עוד ספרים) הוא קר, מעין ירוק או טורקיז, עם איור מקסים ומינימליסטי של עלה בודד. שם הסופר במקרה הזה גדול יותר משם הספר, וזה בעיקר קורה במקרים שהסופר הוא כבר סופר-מפורסם ומספיק לראות את השם כדי שהספר יימכר.


ציטוטים:

"סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי אץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט-אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ".

"טיפוס הרים זה לא רק ספורט, זה הרצון לאמוד את פערי הפרופורציות בחלל ובזמן כאחד. אדם שמטפס ניצב מול כוחות טבע שבהשוואה אליהם גודלו וזמן שהותו בעולם הם כמות זניחה, כה חסרת ערך עד שהיא מושמטת מחישוביהם של המתמטיקאים הדקדקנים ביותר. שם למעלה אנחנו לא-כלום. והמאמצים שאנו משקיעים כדי ליצר לרגע את האשליה שאנחנו אדוני המקום, מהסיבה שהצלחנו לפלס דרך ולהעפיל לפסגה, מותירים באדישותם את מרחבי הקרח והאבן בעצומים שבינות להם גופינו סובלים, אצבעותינו מתאבנות, שפתינו נסדקות ועינינו צורבות".

"מובן שלא אמרתי לה שום דבר. גם לא אמרתי לה שכשאני מלטף אותה אני חושב על פלורנס, על כל הליטופים שליטפתי את הגוף הזה שבחלוף הזמן הפך חלָק יותר, גוף שהתעייף אבל במעין עייפות מחויכת שרק הגבירה את אהבתי ככל שנקפו השנים. גופן של בחורות צעירות מזכיר אבנים מושלמות, מלוטשות, ללא רבב, נעדרות פגמים באופן שערורייתי. גופן של נשים מדיף את שכבות הריח של הימים הרבים מספור שבהם נמהלים בחושניות רגעי העונג ורגעי הציפייה. הוא הופך לקטיפה שהתרככה עם השנים".

"מה שפירשתי כקטטה מסלימה לא היה אלא עסקה בין סינים. המקרה לימד אותי שאי אפשר לקרוא את שפת הגוף, את המחוות והקולות במדויק ובלי סילופים, אלא רק בבועה המתוחכמת המהווה את התרבות שבתוכה גדלנו או שבתוכה חיינו די זמן כדי לפענח את הקודים. אולי קונדרה ובת לווייתו היו שקועים בשיחה על אהבה, החליפו מחשבות ומילים מתוקות, משפטים רכים להפליא, אבל אני הבחנתי רק בפני השטח המשובשים, המהוקצעים בגמלוניות, וחשבתי אותם שלא בצדק לקרים ומחוספסים?"

"הגוף נובל כמו פרחים באגרטל, שיום אחד מרכינים את עלי הגביע שלהם ואז צונחים אל קריסה של צבעים וריחות שאין ממנה דרך חזרה. אפילו המיים הצלולים שמהם שאבו את יופיים וניחוחם נצבעים בקדרות מטרידה, כאילו מותם התממש במשקע עכור ומצחין".

"עם לכתו של אז'ן הבנתי עד כמה החברות בינינו היתה חברות של מילים, ועד כמה המילים שהחלפנו בָּנו עבורי לאורך שנים את שלד הבית שכולנו מנסים לבנות בסבלנות ובעמל, אותו בית שנקרא חיים. מותו של אז'ן קטע את תהליך הבנייה. בעוד חדרים מסוימים הושלמו לשביעות רצוני, רבים אחרים דרשו התערבויות ניכרות פחות או יותר, ואחרים נוספים נותרו רק בשלב השרטוט על שולחנו של האדריכל".

"באמצעות מעין היזון חוזר, הבדיון מעבד את העולם. העולם הקולנועי, על צפניו, חוקיו, דפוסיו, משפיע על מי שמפיק תמונות מהמציאות. מספיק לראות כיצד חברים בארגוני פשע מזרח-תיכוניים, פסבדו-דתיים, מצלמים ומעבדים את עריפות הראשים של שבוייהם כדי להבין שדווקא שפתו של המערב ההוליוודי – שאותו הם מציגים כמאגר הערכים שהם בזים להם ונאבקים בהם – הם מאמצים. יכולתם, יכולת ההפחדה שלהם מתממשת רק באמצעות התמונה – כי לטבח שה מנציחים תהיה השפעה מוגבלת בלבד על דעת הקהל אם שום אתר אינטרנט, שום ערוץ, לא יפיצו את מעשה ההונאה. אחריותם של אתרים כמו יוטיוב, דיילימושן ורבים אחרים היא אדירה, כי בכך שהם מקדמים בברכה תמונות וסרטונים כאלה הם תורמים להרחבה מידית וחסרת פרופורציות של השפעתם, וכך גם מבססים את כוחם של אלה שיצרו אותם מלכתחילה".

"החיים שלנו הם בשום פנים ואופן לא קו ישר. הם דומים יותר לעותק יחיד במינו של ספר, שאצל אחדים מאיתנו מכיל דפים ספורים בלבד, נקיים וחלקים, מלאים בכתב יד נבון ומוקפד, ואילו אצל אחרים יש כמות גדולה הרבה יותר של דפים, חלקם קרועים, אחרים פחות או יותר מחוקים, גדושים חזרות וחרטות. כל דף תואם לרגע מסוים בקיומנו, ובפרט למי שחיינו באותה תקופה, מישהו שאיננו קיים עוד ושאנו מתבוננים בו, אם בכלל מתעורר בנו הרצון או הצורך לדפדף בו, כאילו מדובר באדם שהוא בד בבד זר ובאופן פרדוקסלי גם קרוב באופן תמוה".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *