לעזוב לפני בוא הגשמים

אלכסנדרה פולר גרה כל חייה באפריקה. התחנה האחרונה הייתה זמביה, שם היא גרה עם המשפחה ה-לא-הכי-רגילה שלה. אלכסנדרה, או בובו כפי שכולם מכנים אותה, רגילה לחיות בצל מלחמות אזרחים, קרבות, חיילים שמדפקים על הדלת באמצע היום, מגורים בחווה בשום מקום, שרחוק מהכל בעצם. יש לה אבא שאוהב לשתות (אנגלי במקור) והוא איש לא פשוט ולא כל כך חם, יש לה אמא שיוצאת ונכנסת לשיגעון כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם ויש לה אחות, ונסה. יחד עם כל אלה, היא אוהבת את החיים שלה, את החווה והחיות. זה מה שהיא מכירה.
זו לא משפחה "רגילה" במלוא מובן המילה. נראה כאילו הם תמיד הולכים על הקצה והם אינם חיים לפי הכללים המסורתיים המקובלים בחברה. בלגן ותוהו ובוהו הוא גורם חשוב בחיים שלהם. כך יוצא שדייט בחברת פילה תוקפנית או התפרצות של מלריה, נראים כמו עיניין של מה בכך.

לימים אלכסנדרה מכירה את צ'רלי. צ'רלי מגלם בשבילה את כל מה שבטוח ומסודר ומאורגן, ההיפך לגמרי מאיך שהילדות שלה נראתה. היא כמהה לקצת שקט וזו נראית לה כמו הבחירה הנכונה. הוא מדריך טיולי שיט באפריקה. הם נפגשים ומתאהבים. (הדייט עם הפילה המשוגעת? זה קרה בדייט שלהם).

אחרי שניסו לחיות קצת באפריקה, צ'רלי שולף את אלכסנדרה מתוך כל הבלגן הזה והם עוברים לגור בארה"ב. המקום בו האפשרויות בלתי מוגבלות והכל אמור להיות מסודר ופשוט. יש מערכת בריאות ויש קידמה.

אחר כך מגיעים הילדים ואחריהם השגרה האינסופית. ה"מחלה" הזו שהרבה זוגות מכירים ונדבקים בה. אלכסנדרה לא תמיד מוצאת את עצמה בתוך היבשת הזו, שמנוהלת על ידי כסף, כיוון שהיא באה ממקום שבו לכסף אין הרבה משמעות והחיים שלך מתנהלים בעיקר לפי המחזורים של עונות השנה ולא מחזורים כספיים.

הספר מתחיל בנימה די קלילה והפרקים קצרים ומשעשעים. לרגע חשבתי שזה הולך להיות ספר קל, עם כל התיאורים של המשפחה המשוגעת של אלכסנדרה. היו רגעים שקינאתי ורציתי להיות חלק מזה. ככל שהספר מתקדם, הפרקים נהיים ארוכים יותר וכבדים יותר. החיים קורים. כל מי שעבר פרידות או גירושין יכול לגמרי להתחבר לתהום הזו שנפערת בין אלכסנדרה וצ'רלי. לאט ובלי ששמתי לב זה נהיה ספר לא פשוט בכלל, שהחזיר אותי לתקופה קשה. אבל לא יכולתי להניח אותו מהיד. זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת בהילוך איטי, בלי יכולת לעשות שום דבר.

זה ספר טוב שכתוב היטב. הוא פורט על נימים קטנים וגדולים והוא אמיתי. הוא כמעט הסיפור של החיים של כולנו (חוץ מהעיניין עם הפילה כמובן).

אהבתי וכאבתי.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – לא לבעלי לב חלש ופרודים טריים)


פינת העטיפה:

נתחיל מהדבר הכי פשוט – אני אוהבת שילוב של כחול ואדום וזה מה שתפס לי את העין. שמתי לב שהרבה מעצבים משתמשים בשילוב הזה, כנראה שזה מוכיח את עצמו (מלכוד 22, המושיע של יו נסבו ויש עוד לא מעט). מדובר בצבעים משלימים, שנעימים לעין.
הרקע מתחיל כחול בהיר בחלק העליון  ומתכהה לקראת החלק התחתון. באמצע תלוי משהו שנראה כמו הינומה של כלה. מצד אחד ההינומה מסמלת את ההבטחה. ההבטחה למשהו שונה, טוב יותר, אהבה וילדים. מצד שני – כאן היא לא מופיעה על ראשה את כלה לעתיד, אלא מנותקת מכל הקונטקסט ופשוט עומדת בפני עצמה.
אהבתי את האימג'. הוא עדין, מינימליסטי ונוגע.


ציטוטים:

"לא ידעתי אז כי אי אפשר לקבל ערובות מהסוג שהייתי צריכה. לא ידעתי שנגד הדברים המביכים, נגד הדברים ההרסניים, נגד הדברים המשתעשעים בנחשול הפנימי שלך – הגד הדברים האלה אין שום אמצעי הגנה שגרתיים." הבעיה של רוב האנשים," אמר אבא פעם, לא בהכרח כדי לרמז שאני נחשבת לרוב האנשים, אבל בהחלט בלי לבטל את האפשרות הזאת, "היא שהם רוצים לחיות כמה שיותר בלי שיש להם אפילו שמץ של מושג איך לחיות."

"התחלתי להבין שאיש מאתנו לא טועה, ושאיש מאתנו לא צודק. אבל תפסנו את העולם בצורה שונה כל כך שהיה נדמה לי שצ'רלי חי בחלל ובזמן אחרים ממני. הוא תפס את העולם במונחים קונקרטיים, בהיגיון, כאילו מדובר בדבר מוצק שהמערכות בו קבועות במקומן ואמינות. צ'רלי מעולם לא פקפק בשפיותו, אם כי לפעמים פקפק בשפיותי. אני תפסתי את העולם כדבר נוזלי; ציפיתי לחוסר הגיון ולהפתעות. לא הבנתי את ההבדל בין השראה ובין טירוף קל, ורוב הזמן לא חשבתי שהפער בין השניים חשוב בכלל".

"סקרתי את הזוגות שהכרנו ונראה שאף אחד מהם לא חי באגדה. רוב האנשים שהכרתי התלוננו פחות או יותר ללא לאות על בני זוגם: הם לא הסכימו איתם לגבי כסף, גידול ילדים או באיזו תדירות יש לקיים יחסי מין. הם התלוננו על שעמום, על שגרה של הרגלים זהירה, על תחושה שעוקבים אחריהם, על תחושה מתמדת של חמרמורת-אשם. נראה שאף אחד לא מרגיש טוב מספיק בנישואים. אולי נישואים לא אמורים להיות אושר עילאי. אולי זה העניין, הזוגיות כעבודת פרך שהגמול שלה הוא הנחמה הכרוכה באמונה שאת עושה כמיטב יכולתך, לא למען עצמך אלא למען אלה שנשבעת להם אמונים. אולי נישואים הם תרגיל ארוך בפרשנות ומניעה עצמית, וחיים פנימיים שהולכים ונעשים חשאיים יותר ויותר. לשאוף למשהו אחר נראה כמו שחייה מסוכנת רחוק מידי מהחוף, במים לא נודעים".

"הביטוי 'לאבד את השפיות' אינו עושה צדק עם דמותו של הטירוף. הרי שפיות אינה הולכת לאיבוד, תקועה מתחת לשטיח או בין חריצי הספה, וניתן להשיבה באמצעות חיפוש הגיוני. אישה שאיבדה את שפיותה מאבדת גם את עצמה ואובדת לסובבים אותה; במהלך החיפוש אחר מה שחסר לה, היא הופכת לקליפה של אימה. מה שמבלבל, מבחוץ, הוא שהמשוגעת עדיין מסוגלת להעביר תקופות ממושכות יחסית במסגרת השפיות, או לפעמים זיכרון-שריר מאפשר לגופה להתנהג כאילו היא רהוטה ונמצאת, נוכחת ונכונה".

"לא חשבתי שמה שהפחיד אותי גם הגדיר אותי; ללא תנועת המטוטלת בין המרץ של משוגעת-במובן-הטוב ובין הדאגה של משוגעת-במובן-הרע, שהייתה הדבר היחיד שהכרתי, לא ידעתי בדיוק כיצד להיות. אני הגברתי את המוזיקה וצ'רלי החליש אותה".

"אמנם התאמנו זה לזה בדיוק, אך הדרכים שבהן לא התאמנו היו עיקשות ומזיקות כל כך ששום דבר – מקרי ביותר או מכוון ביותר – לא היה יכול לתקן אותנו".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *