איורים: אביאל בסיל

אני אוהבת פיג'מות. מבחינתי, אם הייתי יכולה להסתובב כל היום עם הפיג'מה שלי זה היה גן עדן. גם כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, או מפגישה, דבר ראשון שאני עושה זה להיפטר מכל מה שלא נוח לי איתו "ולזרוק" עלי את הפיג'מה. אני הכי יפה כשנוח לי… אם יש משהו שאני אוהבת עוד יותר מפיג'מות זה שירי ילדים של פעם. יש שירים, שלא משנה כמה שנים עברו מאז שנכתבו לראשונה, עדיין לא נס ליחם והם גורמים לי לחייך בכל פעם מחדש. "למה לובשת הזברה פיג'מה?" הוא אחד מהם. השיר הזה חף מאיזה מוסר השכל פלצני (להיפך, הוא שיר הלל לעצלנות), אין בו שום דבר שפעם היה נראה הגיוני להגיד והיום נשמע קצת פחות הומאני (ראו ערך "דיו! דיו!, כך אקרא לה ובידי השוט") והוא בעיקר משעשע וחמוד לאללה.

קראו עוד… "למה לובשת הזברה פיג'מה? / ע.הלל"

חופשה של כמה זוגות בבית קיט בריביירה הצרפתית (צימר בחד-נס בשבילכם) זה לא משהו שיכול להיגמר טוב. זאת אומרת, זה יכול להיגמר טוב בתנאי שאתם פולנים טובים שלא אומרים מה שאתם חושבים ומצליחים לבלוע את כל הדברים המעצבנים שאתם מגלים על החברים שלכם, ברגע שאתם מבלים שבוע יחד. הנושא הזה היווה השראה להרבה ספרים וסרטים סטייל "החברים של אלכס" או "החברים של פיטר". כאן יש לנו משהו דומה.

קראו עוד… "לשוב הביתה בשחייה / דברה לוי"

זה הספר הראשון של יו נסבו שאני קוראת. לא קראתי בזמנו את "אדום החזה" ושני הספרים שבאו בעקבותיו. אני אוהבת סופרים נורווגים ובכלל, אוהבת ספרים שמתרחשים במקומות קרים ומושלגים. סוג של כמיהה למזג אויר קר ואחר. אסקפיזם טהור מכל מה שמזכיר את מדינת ישראל – החל במזג האוויר, דרך הדמויות וכלה בשמות הבלתי אפשריים של האנשים והמקומות.

שמעתי דברים רבים וטובים על הטרילוגיה הקודמת, בתוכן המלצות של חובב ספרי מתח מושבע ואחד שאני מעריכה את דעתו – אבא שלי. אז אמרתי יאללה – בוא נקרא.

קראו עוד… "המושיע / יו נסבו"

כמעט כל בית שאני מכירה מתהדר בקרטונים של גלילי נייר טואלט גמורים. תמיד מוצאים איזו פינה לתקוע אותם, כי בפח הקטנטן שיש בדרך כלל בשירותים הם תופסים מלא מקום. במיוחד בבית כמו שלי, שיש בו שני גברים, אחד כמעט תמיד סובל מאיזה צינון או אלרגיה והשני משתמש במלא נייר בשביל לנקות את כל הפספוסים שלו מהמקטין אסלה שהוא יושב עליו. בקיצור – נייר טואלט זורם אצלנו כמו מים. לפעמים אפילו יותר. אז נכון, אנחנו אזרחים למופת ושמים הכל למיחזור, אבל איזה כיף היה אם הייתה אפשרות אשכרה לעשות עם הגלילים האלה משהו?!

קראו עוד… "גלילונה / רינת הופר"

כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

קראו עוד… "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר"

מי שעוקב זמן מה אחרי הבלוג וקורא את הפוסטים יודע שלפני עשר שנים בערך למדתי צילום במכללת הדסה בירושלים. אלו היו שלוש השנים הכי יפות בחיי. למדתי המון והכרתי אנשים מדהימים. אחד הדברים הכי קשים והכי חשובים שלמדתי הוא עריכה. כשעובדים על פרויקט מסוים, מצלמים עשרות, אם לא מאות, תמונות. בסופו של דבר אחוז מאוד קטן מתוך הכמות הזו יכנס לתמונות הסופיות. היו ימי צילום שלמים, שעות על גבי שעות, שהיו בהם צילומים יפים, אבל בסופו של דבר "נפלו" בעריכה. מבחינתי, ולדעתי מבחינת כל צלם, עריכה זה אחד החלקים הכי קשים. תוך כדי צילום ועבודה על התמונות (בין אם זו הדפסה ידנית מתוך פילם, סריקה או עיבוד ממוחשב), אתה מוצא את עצמך מתאהב יותר ויותר באימג'ים האלה. לפעמים משהו קשור אלי באופן אישי, אולי מרגש, או מזכיר חוויה מסוימת ואז בכלל קשה לותר עליו, אפילו אם הוא לא טוב. לכן אני תמיד הייתי נעזרת במישהו נוסף בעריכות שלי. הסיבה שאני כותבת על כל זה היא שבספר שלפנינו יש המון צילומים, משהו כמו 300, ואני תוהה לגבי העריכה.

קראו עוד… "ישראל שבילי צילום / חנן גוטריידה"

כלבם של בני בסקרוויל ראה אור לראשונה כספר שלם ב-1902, באנגליה. בארץ הוא הופיע לראשונה בשנת 1929, בהוצאת אמנות. כמו עשרות שנים אחר כך, בשנות ה-80 אחי היה מעריץ מושבע של שרלוק הולמס (הוא גרר אותנו לכל מיני מקומות מוזרים בלונדון, בטיול הבר מצווה שלו) ואת אחותו הקטנה, בת ה-9, זה בכלל לא עיניין. עד היום לא קראתי את הספר וגם לא ראיתי את הסרט. לא היה לי בכלל מושג קלוש על מה הסיפור. רק ידעתי שמעורב בו כלב מפחיד ואימתני. יש לי איזה זיכרון של אחי רואה את הסרט בבית ואני מתפרצת לסלון, בדיוק בסצינה שבה הכלב רודף אחרי מישהו. ברחתי מהסלון בפחד ומאז לא התקרבתי לסיפור. והנה, אחרי כמעט שלושים שנים, אני מוצאת את עצמי מול הכרך החמישי של ספרי שרלוק הולמס בהוצאת מחברות לספרות, ובו שני סיפורים באורך מלא – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד.

קראו עוד… "שרלוק הולמס – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד, כרך ה' / ארתור קונן דויל"

טוב, אז קודם כל אני חייבת לכם התנצלות. סיימתי את הספר הזה לפני יותר מחודש ולא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עליו. מה שאומר, שעבר הרבה זמן שבו כבר יכולתם לאתר את הספר הזה וליהנות ממנו כמוני. אז קבלו את התנצלותי הכנה ועשו לעצמכם טובה – לכו תקראו אותו.

אני אתחיל הפעם מהסוף – זה ספר נהדר!. אני מודה שתחילה נמשכתי אליו בזכות העטיפה המקסימה שלו (שטחית שכמותי), ואז כשהרמתי אותו היו לי מחשבות שניות (בכל זאת למעלה מ-400 עמודים, ועוד בפורמט הגדול של עם עובד). ואז התחלתי לקרוא – עוד עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד ופשוט לא יכולתי להפסיק. לא סתם הספר הזה זיכה את מחברו בשלל פרסים, ביניהם "פרס הספר הלאומי".

קראו עוד… "יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן"

במילה אחת – הזיה. זה מה שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה. עוד כשקראתי את הטקסט בגב הספר היה לי ברור שמדובר בספר מוזר, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. היו רגעים שבהם שפשפתי את העיניים כי כל הזמן הייתה לי מין תחושה מוזרה שאני בחלום. לא בטוח שמדובר בחלום טוב, אגב, אם לשפוט לפי הדמויות בספר. פשוט הזוי. זה הספר הראשון שאני קוראת של אופיר טושה גפלה, והבנתי שכל הספרים שלו כאלה, ועדיין – שום דבר לא באמת הכין אותי לסגנון כזה של ספר. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לכתוב עליו. איך כותבים על חלום?. בתחילת הספר היו לא מעט רגעים שחשבתי לנטוש. היה לי קשה. לא הצלחתי להתחבר ולא להבין מה לעזאזל קורה פה. בסופו של דבר, התסכול שלי התחבר לתסכול של אריק, גיבור הספר והמשכתי לקרוא.

קראו עוד… "עשתונות / אופיר טושה גפלה"