מאוד אהבתי את "צילה של הרוח", כשקראתי אותו לפני כמה שנים. אני זוכרת שהייתי ממש מרותקת לספר. בכלל – ספר שספרים הם העיקר בו ועוד בנוסף יש מתח לא רע זה סוג של מתכונת מנצחת. את הספר השני בסדרה – "משחקו של המלאך" לא קראתי וגם פה ושם שמעתי עליו דברים לא טובים אז החלטתי לוותר. רציתי לזכור את סאפון לטובה ולא כ"סופר של ספר אחד". ובינתיים יצא לו הספר השלישי – "אסיר השמים", אז אמרתי לעצמי "למה לא, בעצם?". כדי שלא תהיו במתח (זה עושה קמטים ושערות לבנות), אני כבר יכולה להגיד לכם שהספר ממש כייפי. לא איזה *ספר גדול*, אבל ממש חמוד ואני סיימתי אותו תוך שלושה ימים.

קראו עוד… "אסיר השמים / קרלוס רואיס סאפון"

איורים: Randy Winth

מויקיפדיה:

"ספוילר (שאילה מאנגלית: Spoiler– מקלקל, הורס) הוא מידע אודות יצירה (ספר, סרט קולנוע, סדרת טלוויזיה וכדומה) החושף פרטי עלילה, ברמז או באמירה מפורשת, באופן שעשוי לקלקל את הנאת הקריאה או הצפייה."

הספר "ספולרים" הוא אחד הספרים הכי מוזרים שנתקלתי בהם בזמן האחרון. מדובר בספרון קטן, כמעט חוברת, שבו מצויים 49 סיפורים קצרצרים, פחות מעמוד כל אחד, כשלצד כל אחד מהם איור של דמות. "ספוילר הוא דמות שהורסת סיפורים טובים. לקט זה כולל 49 איורי ספוילרים לצד הסיפורים שהרסו" (כך מהכריכה).

קראו עוד… "ספוילרים / יונתן דורי"

והפעם, הקואלה מארחת את הבלוג "רובע צפון מזרח" לפוסט אורח על הספר "האורות בבתים של אחרים":

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בתחושה שאנשים מתיימרים להבין, וגרוע מזאת, לדעת מה קורה בנבכי נשמתם של הקרובים להם, או אפילו הרחוקים. הרי את הרהורינו הכמוסים ומחשבותינו האצורות איש לא ידע אם נבחר לשמור אותם אזוקים היטב בתוככי נשמתנו.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מביטה באנשים, מנסה לפתור את חידתם, ויודעת שאין ולו שמץ של אמת בסיפור שאני ממציאה לעצמי, רק דמיון. ואם במקרה הבנתי פרט לגביהם, הרי שזה במקרה. באותו האופן, אני נדהמת לשמוע מאנשים אחרים משפטים כמו "אני מכיר את זה", "כן, אני יודעת איך את מרגישה" וכד'. לא, אין לכם מושג כמה הגעגוע חזק, איך הכאב מרגיש לי בבטן, איפה תופסת אותי המוזיקה הזו, איזו מחשבה מעלה בי את הדמעות הללו, או איפה נוגע בי הספר הנוכחי.

קראו עוד… "הקואלה מארחת את בלוג רובע צפון מזרח – האורות בבתים של אחרים / קיארה גמברלה"

איורים: יוסי אבולעפיה

למי מאיתנו אין איזה שכן מרעיש? יש כאלה שדופקים על שניצלים בצהריים, יש כאלה שעושים מסיבות עד אור הבוקר וכאלה שסתם…הכביסה שלהם מטפטפת לנו על הראש וזה מעצבן. אנחנו עסוקים כל כך בלשנוא אותם ובלצקצק בלשון כל פעם שאנחנו שומעים איזה רעש או טפטוף, שכשאנחנו פתאום נקלעים לשיחה איתם בחדר המדרגות אנחנו מגלים שלפעמים הם דווקא ממש נחמדים. ואולי בכלל יש מצב לשכנות טובה?

קראו עוד… "מתחיל בבום…ונגמר בטראח! / שלומית כהן – אסיף"

את אהוד בנאי כולנו מכירים. הוא מוזיקאי מוערך ומוכשר ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזו כשמקבלים ספר שלו ליד. יש תחושה שמראש אני כבר מגיעה משוחדת, בין אם אני אוהבת את המוזיקה שלו ובין אם לאו. כגילוי נאות אומר שאין לי ולו אלבום אחד של בנאי בביתי (קצת בעייתי עם המשפחה הזו להשתמש רק בשם משפחה…רגע, לאיזה בנאי את מתכוונת?), אבל כן יש לי כמה שירים נבחרים על האייפוד שלי ועוד כמה מסתובבים כאן בתיקיות של בעלי. אפשר להגיד שבנאי פרץ בגיל יחסית מאוחר. רק בגיל 34 הוא הוציא את האלבום הראשון, מאז יצאו עוד כמה וכמה אלבומים מוצלחים והספר הראשון שלו "זוכר כמעט הכל", ראה אור בשנת 2001.

אהוד הוא מספר סיפורים. גם בשירים שלו הרבה פעמים אני מרגישה שהוא מספר סיפור. לא תמיד חשובים לו החרוזים והוא לא ייאלץ שורה בכוח רק כדי שיסתדר לו החרוז. והוא מספר אחלה סיפורים, אהוד, אני לגמרי יכולה לדמיין אותו יושב עם אחת הבנות שלו לפני השינה ומתאר להן את כל המסעות שהוא נסע ואת כל ההליכות שהוא הלך על מנת למצוא את המקום שלו.

קראו עוד… "זה המקום / אהוד בנאי"

על פניו, לא היה נראה לי שאני הולכת ליהנות מהספר הזה. גם ככה אני סובלת מבעיות קשב וריכוז קשות והחום מנדף ממני את מעט הריכוז שנשאר ובשאר הזמן אני פשוט מנסה להבין מה עשיתי שמגיע לי הקיץ הזה. אז בנוסף לכל זה לקחתי לעצמי ספר שרובו פרקים ארוכים (שדווקא היו יכולים להתאים יופי למזג אוויר חורפי, עם כוס תה), אין בו ממש מתח והסופר הוא ממוצא יפני, שכותב על אנגליה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם – לא נשמע מושך כל כך הא?

קראו עוד… "שארית היום / קאזואו אישיגורו"