אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב על הספר הזה. ואני חוששת שזו הולכת להיות סקירה ארוכה כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד ולספר לכם על הספר הזה. אז לאלו מבינכם שאין סבלנות וכוח לקרוא עד הסוף אומר את השורה התחתונה – לדעתי זה ספר מצוין. הרבה זמן ספר לא "נכנס לי ללב" כמו שהספר הזה עשה ואני אפילו לא יודעת למה. זה לא שיש כאן איזו דמות שאני יכולה להזדהות איתה ממש (להיפך), וזה אפילו לא קורה במקום שמזכיר ולו קצת את ישראל (צרפת ואירלנד). אבל עובדה. זה קרה. זה הספר הראשון שאני קוראת של וולבק (אני מקווה לתקן את העיניין בקרוב ולבדוק את כל הארבעה הקודמים) ומה אני אגיד לכם? התאהבתי.

קראו עוד… "המפה והטריטוריה / מישל וולבק"

ילדים זה אכן שמחה. ברוב המקרים. ובשביל המקרים שבהם אין שמחה כותבים ספרים שאמורים לנסות להקל עלינו את החיים לצד הזאטוטים שהופכים לנגד עינינו למבוגרים. היינו מאוד רוצים שהם יהפכו למבוגרים שאנחנו רוצים שהם יהיו ולכן יש צורך בחינוך, בהצבת גבולות ובלימוד בסיסי של ערכים שחשובים לנו. הספר "ילדים זה שמחה" בא לתת מענה על שאלות כמו "איך גומלים מחיתולים? איך מציבים גבולות בלי מלחמות? איך נפרדים בבוקר בכיף? איך מודיעים על פרידה?" וכו'.

קראו עוד… "ילדים זה שמחה – המדריך להורות מוצלחת לגיל הרך / ד"ר אלי שגיא"

כשהגיע הספר אלי ישר התמלאתי שמחה. קודם כל – האיור על העטיפה פשוט מקסים ומשך אותי ישר לראות במה מדובר. ואז גם גיליתי שמדובר בספר הרפתקאות (ועוד אחד עם איורים!) ובנוסף לכל זה – כולה 183 עמודים, יעני נסיים אותו צ'יק צ'ק, כמו ממתק.

קראו עוד… "אבירי הדרך / מייקל שייבון"

איורים: ג'ין צ'פמן

"תני לו לשחק לבד", "חשוב שהוא ידע להעסיק את עצמו", "אל תקרקרי סביבו כל הזמן, שלא יתרגל" – מי מאיתנו האימהות (וגם כמה אבות פה ושם) לא שמעה את המשפטים האלו? אין ספק, חשוב מאוד שהילד ידע להעסיק את עצמו ולשחק לבד, אבל לא פחות חשוב מזה היא היכולת לשחק ביחד – עם החברים והמשפחה.

קראו עוד… "כשאנחנו יחד / קליר פרידמן"

9 כותבים שונים – שרה שילה, עדנה שמש, דונה בן יהודה, ענת עינהר, עדנה נוי ניצן ויסמן, יאיר חסדיאל, צבי אבינר ופני וראובן טבול

בעריכת יובל שמעוני 

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).

קראו עוד… "בית הדיו – סיפורים קצרים"

איך שהספר הזה הגיע אלי חיש מהר דיפדפתי לי לעמוד 40 – "הצטננות ושפעת", ואז לעמוד 56 – "הצטננות ושפעת ליילודים עד גיל שנה". ואז, רק בשביל להיות בטוחה גם עברתי מהר לעמוד 58 – "שיעול" וגם שם בדקתי מה עושים עם יילודים עד גיל שנה. דילגתי על ההקדמה, על המבוא ועל עוד כמה דברים. לא עיניין אותי כלום – הילד שלי חולה ושכל המבואות למיניהם יחכו.

קראו עוד… "המדריך הטבעי לבריאות הילד / יאיר מימון, אסנת עופר"

רישומים: מיכל רובנר

חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.

הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי…  

קראו עוד… "חיבוק / דויד גרוסמן"

רוז היא ילדה קטנה וחכמה. בגיל תשע היא מתחילה "להרגיש" מאכלים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שכשהיא אוכלת היא "מרגישה" בטעם את הרגשות שהאדם שהכין את המנה הרגיש באותו רגע. הפעם הראשונה שזה קרה לה הייתה כשהיא אכלה את עוגת הלימון שאמא שלה הכינה לה לכבוד יומולדת תשע. העוגה הרגישה עצובה (כפי שאפשר להבין משם הספר) וזה גורם לה להסתכל אחרת על אמא שלה ולתהות אם היא באמת מאושרת. כשהיא מנסה להסביר לאבא שלה מה עובר עליה היא אומרת לו שהאוכל מרגיש לה "חלול".

קראו עוד… "טעמה העצוב של עוגת הלימון / איימי בנדר"

"אנו קוראים ספרים אך לרוב איננו פוגשים את הסופרים שכתבו אותם. ההיכרות עימם נעשית, אם בכלל, באמצעות תיווכה של התקשורת – עיתון, רדיו או טלוויזיה. זו היכרות עם דימויים ציבוריים הצומחים סביב דמויות היוצרים. בעבודה זו ניסיתי לצלם דיוקנאות של סופרים בלי לצפות בדמותם הפיזית, אלא על ידי צילום המקום הפרטי והכמוס, המקום הנסתר מין העין – חדרי העבודה שלהם. אם תרצו – דרך נעלי הבית שלהם". (טלי אמיתי – טביב).

יש לי שתי אהבות בחיים שלי (חוץ מבעלי והיורש, כמובן) – צילום וקריאה. למדתי שלוש שנים צילום במכללת הדסה בירושלים וזה היה אמור להיות העתיד שלי. אבל כמו שקורה בחיים – החיים קורים ורצה הגורל והקריירה שלי קיבלה כיוון שונה ואז אהבת הספרים שלי קיבלה מקום הרבה יותר גדול ונולד לו הבלוג. והנה אלבום צילומים שמאגד בתוכו את שתי האהבות שלי – צילומים של 103 חדרי עבודה של סופרים ומשוררים.

קראו עוד… "קירות ורוח / טלי אמיתי – טביב"