קראתי את "מר ורטיגו" ואת "שגיונות בברוקלין" לפני כמה שנים, אז אל תשאלו אותי איך הספר הזה בהשוואה לשני אלה כי אני ממש לא זוכרת. כל מה שאני יודעת זה שכשאני מחזיקה ספר של אוסטר ביד אני לא מצליחה לעזוב אותו… לא יודעת להגיד אם הוא "טוב" או "מופתי", המילים האלה לפעמים גדולות עלי וזה נראה לי סובייקטיבי, מה שבטוח זה שאני יכולה להגיד לכם שנהנתי מאוד. הסיבה היחידה שהנחתי אותו מהיד הייתה ששרפו לי העיניים מעייפות בלילה. זה לא ספר מתח, ואפילו אין ממש פרקים כי הוא מחולק לארבעה חלקים בסך הכל, אבל הוא פשוט מצליח "למשוך אותי באף" לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד. ואז זה מסתיים ואני נשארת מהורהרת ותוהה. אני אוהבת את זה.

זהו ספר קטן וחמוד על מנהלת משק בית הבאה לעבוד אצל פרופסור למתמטיקה. הפרופסור נפגע כמה שנים קודם לכן בתאונה וכתוצאה מפגיעת הראש שלו זכרונו נמחק והוא זוכר רק את 80 הדקות האחרונות וכל מה שקדם לתאונה. משוואות מתמטיות והוכחות מסובכות שהוכיח טרום התאונה – הוא זוכר, את מנהלת משק הבית החדשה שבאה אתמול – הוא לא זוכר. הוא מצמיד לחליפתו פתקים קטנים עם פרטים חשובים שעליו לזכור, בינהם העובדה שזכרונו מחזיק רק 80 דקות, מקומות שבהם שם הוכחות מתמטיות וגם דיוקנה של סוכנת הבית החדשה. הדבר היחיד שהפרופסור בטוח לגביו הוא המתמטיקה ולכן כל פעם שהוא מרגיש לא נוח או לא יודע על מה לדבר (בין היתר מפאת בעיית הזיכרון) הוא מעלה את נושא המתמטיקה ושואל שאלות נוסח – "מה תאריך יום ההולדת שלך?", "כמה שקלת כשנולדת?" ואז מנסה למצוא משמעויות בתוך המספרים האלה. כך סוכנת הבית (ואנחנו) לומדים על מספרים ראשוניים, מספרים מושלמים, מספרים רעים ועוד ועוד. אני חייבת לציין – אני שונאת מתמטיקה שנאת מוות אבל כל כך נהנתי מהספר ומהמתמטיקה שבתוכו שהבנתי שכנראה צדק מי שאמר ש"אין דבר כזה לא להיות טוב במתמטיקה, יש מורה לא מספיק טוב". כל הזמן חשבתי לי איך בטח הייתי מתלהבת מהדברים האלה אם היה לי את המורה הנכון בזמן הנכון.

הספר ייאוש יצא לראשונה לפני כעשרים שנה ומאז פשוט אזל לגמרי בהוצאה, לאחרונה יצא מחדש בהוצאת כתר בתוספת של אחרית דבר מאת מתן חרמוני. אתחיל מגילוי נאות – זה ה"נבוקוב" הראשון שלי. לא קראתי את לוליטה ולא שום דבר אחר שלו, אבל הבנתי שהוא אוהב להתעסק בכל מיני נבלים ואנשים פרוורטים באופן כללי. הרמן קרלוביץ' – הגיבור שלנו בספר זה לא שונה. הוא נבל, אפילו נבל לא קטן…

חלק ראשון- אבא מדמם היסטוריה, 159 עמודים
חלק שני – וכאן החלו צרותי, 140 עמודים

קשה לכתוב על נושא טעון כמו השואה, על אחת כמה וכמה אם מדובר בספר קומיקס על השואה. מה? קומיקס? על השואה? זה אכן נשמע קצת תמוה. איך לוקחים נושא קשה ורציני כזה ומתרגמים אותו למדיה שלצערי, עדיין נתפסת בעיני אנשים כ"לא רצינית" כמו קומיקס?? תשאלו את ארט ספיגלמן. הוא עושה את זה מדהים.