קוראימלי אריאל / שרי כפיר, משחק הכדורגל הגדול של עומר / אלירז אוריין

ניקניים | מספר עמודים משתנה


באתר של ניקניים נתקלתי לראשונה לפני כמה שנים, כשהבן שלי בא איתי לעבודה וחיפשתי לו ברשת דפי צביעה. באתר שלהם אפשר להדפיס דפי צביעה עם שם הילד בכל מיני נושאים (חיות, חגים וכו') לגמרי בחינם. הדפסתי לי סטוק ועל הדרך גם הצעתי לגננת להכין לכל ילדי הגן.
לא הרבה זמן אחר כך עומר קיבל גם פאזל עם השם שלו ובחינה מהירה של הקופסה גילתה שגם למוצר הזה "ניקניים" אחראים.

קראו עוד… "קוראימלי אריאל / שרי כפיר, משחק הכדורגל הגדול של עומר / אלירז אוריין"

ג'ספר הוא לא נער רגיל בן 13. הוא מיוחד. מאוד. הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי ובנוסף, לא יכול לזהות פרצופים (פרוסופגנוזיה) וחווה את העולם כפרץ של צבעים המתורגמים מהקולות שהוא שומע (סינסתזיה). אביו יכול לעמוד מולו וג'ספר לא יזהה אותו. מה שהוא כן יזהה, זה את קולו ואת הבגדים שהוא לובש. הוא מוצא לעצמו סימנים מזהים כי אנשים משנים את לבושם מין הסתם ומחלות יכולות לשנות את גוון הקול. לפעמים זו הליכה מסוימת או תספורת אבל בעיקר הוא זוכר את צבע הקול ואת ההרגשה שזה עורר בו. כך למשל לאימו המנוחה היה גוון קול של כחול קובלט וזה הצבע האהוב על ג'ספר. וגוון קולו של אביו הוא חרדל בוץ. כמו רוב האנשים שנמצאים על הספקטרום, ג'ספר לא מסוגל לשקר ומבין את הנאמר לו כפשוטו, כך כשמישהי אומרת לו שהיא "לא רוצה שישבו לה בתוך הוריד", הוא לא מבין איך יש שם בכלל מקום לשבת.

לאחרונה ג'ספר נרדף על ידי צבע חדש – צבע הרצח. הוא לא מבין אותו והוא לא אוהב אותו. אבל הוא יודע שהוא קרה. הוא רק לא יודע על ידי מי ואיך. קצת קשה לזהות רוצח כשאינך יכול לזהות פרצופים בכלל. מי ייקח את דבריו ברצינות?

קראו עוד… "צבע הרצח של בי לרקאם / שרה ג' האריס"

אגדה –

1. ז'אנר של סיפור בדיה, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לעתים בעל מסר חינוכי.

2. אֵין כמוהו, יָחִיד במינו, מִסְפָּר אֶחָד.

צירוף המילים "אגדות אמיתיות" סיקרן אותי. הרי אגדות לא יכולות להיות אמיתיות. הן אגדות. זה קצת כמו "לילה לבן" או "שתיקה רועמת". לפעמים כשנתקלים בדמות שרוצים לשוות לה נופך מיתי מסוים אומרים עליה שהיא "אגדה בחייה". אבל אגדות הן אגדות, לא אמיתיות. והנה בא לו הספר הזה שכל כולו אסופה של סיפורי אגדות ועוד אמיתיות.

קראו עוד… "אגדות אמתיות, כרך ראשון / תום ביקין-אוחיון"

כלכלה הוא תחום די אפרורי. בעיני, לפחות. מסוג התחומים הריאליים האלה שאני מתרחקת מהם כמו מאש. אני יודעת שזה יכלול הרבה מספרים, גרפים, אולי משוואות ואולי בכלל אלו דעות קדומות שלי על הנושא. אבל מה שבטוח – אני מתרחקת. זה לא שלא ניסיתי. מידי פעם הייתי מציצה במדורים האלה בעיתון או באתרי החדשות. הם איבדו אותי די מהר, כבר אחרי כמה שורות. ניסיתי, מיציתי, הבנתי (או שלא).

קראו עוד… "כלכלה בקומיקס / מייקל גודווין"

עוד מעט בחירות. אי אפשר בדיוק להגיד שהמצב במדינה סבבה. לכולם יש טענות ותלונות וזה בכלל לא  משנה אם אתה שמאל או ימין או מרכז או אזרח ישראלי אבל אפילו לא גר בארץ. במצב כזה, מה שהכי עובד בשבילי זה לצחוק. במיוחד אם מדובר בהומור שחור, ציני, ביקורתי ובועט.

קראו עוד… "מפאלדה / קינו"

ג'ונה ורפאל (רף) הם שני ילדים בבית ספר יסודי בדרום לונדון. ג'ונה הוא הבכור בן 9 ורף הצעיר בן 6 (כיתה ד' וכיתה א'). לאמא שלהם קוראים לוסי ולאביהם רולנד. הם ילדי תערובת – לוסי מזמביה ורולנד בריטי ולבן. יום אחד הם קמים בבוקר לבית הספר ולוסי לא נמצאת. הם לא יודעים איפה היא ושום דבר גם לא מסתדר להם כי כל הנעליים שלה נמצאות בחדר, הנייד שלה נמצא בעציץ בחצר ונראה שגם כל הבגדים שלה נשארו במקומם. איפה היא?.

קראו עוד… "היא לא שם / טמזין גריי"

לורה ביזבזה כמה משנותיה הטובות ביותר על בעל אדיוט ולא מפרגן. אחרי שהתגרשה ממנו סוף סוף לא כל כך ידעה מה לעשות עם עצמה. היא נתקלת בהצעת עבודה שנראית לה נחמדה כמנהלת משק בית. היא מגיעה לראיון ומתקבלת. כך היא מכירה את אנתוני.

קראו עוד… "שומר הדברים האבודים / רות הוגאן"

יום אחד נפגשים שלושה גברים ואישה אחת במעלית. במקרה. שלושת הגברים עובדים יחד באותה החברה והאישה מגיעה לראיון עבודה באותו המקום. כבר בפרק הזמן הקצר הזה שהארבעה "מבלים" בו יחדיו, אפשר לתהות על קנקנם. אחרי שקוראים את כל הספר וחוזרים לאותה הסצנה מבינים שהרגע הזה במעלית, הוא המיקרוקוסמוס של הספר ושהכל בעצם כבר היה כתוב שם, על דופן המעלית.

קראו עוד… "החברים של סוזי / רפי טופז"

כשהספר הזה הגיע אלי הבטתי לא מעט זמן בכריכה. כמו שקורה לי לא מעט, הכריכה לפעמים קובעת את גורלו של הספר – מתי ייקרא והאם יקודם מקומו בתור הבלתי נגמר של ספרים שאני מקבלת או רוכשת בעצמי. יש משהו מהפנט באימג' המיימי הזה, שגרם לי לחזור אליו שוב ושוב.

קראו עוד… "השופט / שי אספריל"

לפני חמישה ימים, בשעת צהריים, דפק מישהו בדלת. אני בחופשת לידה ולכן ביקורים בשעות צהריים, כשכולם עובדים, הם די מפתיעים. הסתכלתי בעינית וראיתי שליח מחזיק ביד משהו שנראה כמו קופסת שוקולדים. כשפתחתי הוגשה לי קופסה לבנה ולא גדולה במיוחד, החלק העליון היה שקוף והיא הייתה עטופה בסרט אדום. "זה מיובל אברמוביץ'" אמר השליח. "מי?" אמרתי אני. לא כי לא שמעתי אותו או כי אני לא מכירה את השם, פשוט זו הייתה הפתעה שלא ציפיתי לה. נכנסתי לי עם החבילה הביתה. הורדתי את הסרט האדום ופתחתי את הקופסה. בפנים נח לו הספר "שנת המתנות", מלא בקונפטי מנצנץ. בתוך הספר אפילו חיכתה לי הקדשה אישית מיובל. יובל לא מכיר אותי, אני אפילו לא יודעת אם הוא שמע על הבלוג שלי. אני מכירה את השם והספר שלו "הרשימה" גם נמצא אצלי על המדף כבר כמה שנים. אפילו קיבלנו מהגן את אחד מספרי הילדים שלו.

קראו עוד… "שנת המתנות / יובל אברמוביץ'"